נהוג לומר שלכל אחד יש את הזיכרון הזה של איפה הייתי כש….?

, למשל איפה הייתי כשניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו על הירח. אבל את זה כבר סיפרתי בסיפור קודם.

היום אני רוצה לספר על עוד שלושה כאלו.

הראשון הוא ההגעה של נשיא מצרים, אנואר סאדאת לישראל. זה קרה בנובמבר 1977. מטוסו של סאדאת נחת בנתב״ג במוצאי שבת וביום ראשון הוא עלה לירושלים, ביקר בהר הבית והגיע לנאום בכנסת.

הייתי בתקופה זו בקורס אימון מבצעי בטייסת 107 בחצרים. מועד הנאום היה בשעות הצהרים. באותו יום, תוכננו שני מטסי אימון קרבות אוויר. נחתנו מהמטס הראשון, תחקרנו, אכלנו ארוחת בוקר והתחלנו להיערך ליציאה למטס השני.

כמובן שמהלך הביקור שודר כולו בטלוויזיה והחיילים והחיילות של גף טיסה וכל מי שתוכנן לטוס במטס השני התישבו מול המסך הקטן. ואז לא היה מסכי מפלצת של עשרות אינצ'ים. מסך קטן של טלוויזיה רגילה, קצת יותר גדול ממסך מחשב ממוצע של היום.

צוותי המבנים שהיו מתוכננים לטוס ירדו למבצעים כדי לקחת את דפי הנתונים לטיסה ולבצע תדריכים פנימיים במבנה ועלו למעלה כדי ללבוש את ציוד הטיסה.

חדר ההלבשה נמצא די קרוב למועדון, וכך קרה שאחד אחרי השני, האנשים נכנסו תוך כדי לבישת הציוד למועדון ונתקעו מול המסך.

והדקות חולפות, זמן היציאה למטוסים מתקרב, ואף אחד לא זז מהמועדון.

מתי שהוא, בהגיע הזמן, המנהל התורן התחיל לכרוז ברמקול בשמות בני המבנה, כדי להוציאם לאוטובוס, וכלום לא קורה. נהג האוטובוס מדווח שאף אחד לא מגיע אליו.

לבסוף, אותו מנהל מחליט לעלות למעלה כדי להבין מה קורה.

להפתעתו, הוא לא מוצא נפש חיה בחדרים ובמסדרונות הקומה העליונה ורק בסוף הוא קולט את הקולות מהטלוויזיה במועדון המרוחק. הוא נכנס פנימה בסערה ומנסה לומר משהו, שזה לא בסדר וכולנו מאחרים. כמה מהמובילים הבכירים משתיקים אותו, כי הוא מפריע לשמוע את הנאום, והופ, גם המנהל מתהפנט אל הטלוויזיה.

לכל אורך הנאום, אף אחד לא זז ממקומו, כולם נשארו לבושים בכל ציוד הטיסה, חליפת התאוצה וחגורות המצנח והקסדה ביד.

כשנגמר הנאומים של סאדאת ובגין, כולנו חזרנו בלי לדבר לחדר ההלבשה, תלינו את הציוד על הקולבים. לכולם היה ברור שהרגע ההיסטורי הזה אינו מאפשר טיסות אימונים.

האירוע השני התחיל גם הוא בשבת. הייתי בתורנות רמשל״ט תורן באותו סוף שבוע.

בכל לילה, 365 יום בשנה, נשאר קצין בכיר כמפקד התורן האחראי על המענה המבצעי המיידי של החייל. במסגרת תפקידי, הייתי אחראי על המלאכה המנגסת של איוש כארבעים קצינים בכירים, סא״לים ואל״מים, לתורנות הזו. תענוג די קטן.

מדי פעם, בממוצע פעם בחודש, היה מתרחש ״פנצ׳ר״ כזה או אחר. אחד חולה, לאחר יש אירוע מבצעי ועוד כאלו ניסים. כשהייתה התרעה מספקת, עוד אפשר היה לבצע החלפות בין האנשים, וגם זה תמיד עלה לי בבריאות. לא ממש מתתי על להתחנן בפני אנשים לשנות את תוכניותיהם. אז מפעם נאלצתי למלא את מקום הנעדרים.

וזה מה שקרה גם בשבת הזו.

ובמוצאי שבת נערכה עצרת גדולה בכיכר מלכי ישראל, כך היא נקראה פעם. גם ביתי הגדולה נסעה להשתתף בה. האווירה הציבורית הייתה קשה והיה מתח לקראת העצרת.

בכל הבור, היו שני מכשירי טלוויזיה. אחד בחדר המנוחה והשני בתא רמשל״ט. ישבתי בתא בכל משך העצרת, לבד, התורנים שבעמדותיהם שמשני צידי התא הכניסו את ראשיהם כדי לראות את השידור, מכיוון שעמדותיהם חייבות להיות מאוישות ברציפות ובטלפונים אף פעם לא שקטים בעמדה יותר משתי דקות. כך העברנו את הזמן.

כשנגמרה העצרת, כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לחדר המנוחה כדי לישון, לא לפני שוודאותי עם ביתי שהיא עלתה לאוטובוס והיא בדרכה חזרה הביתה.

לא עברו כמה דקות ופעמון האזעקה צלצל. זהו פעמון המופעל בעת הזנקה לאירועי הזנקה וכל צוות התא רץ לתא רמשל״ט. מיד עם כניסתנו, ניסינו להבין מה קרה, עברו כמה שניות ומסתבר שאין שום מטוס אויב ושום הזנקה. ואז מגיעה ההודעה מאג״מ מבצעים, הבור המטכ״לי, ״ראש הממשלה נורה״. כולם קופאים לכמה שניות, מנסים לעכל את האירוע, מנסים להבין אם צריך לעשות משהו? להזניק מסוק? להגביר כוננות? אני מעדכן את מפקד חיל האוויר והוא מאשר שאין צורך לעשות שינויים במצב הכוננות או להזניק מישהו.

אני משחרר את שלושת הקצינים התורנים שאיתי ונשאר לבד בתא החשוך. אין לי עם מי לדבר ואין מה לעשות, חוץ מלחשוב על איך הדרדרנו למצב הזה ומה יהיה מעכשיו והלאה. הלם טוטאלי.

לקטע הזה בסיפור יש המשך, אבל הוא יסופר בהזדמנות אחרת.

האירוע האחרון התרחש כאשר הייתי באימון סימולטור בארצות הברית.

בשנים המדוברות, היו בארץ מעט מאוד סימולטורים לאימון בטיסה. הסימולטורים של אז, היו מתקנים גדולים מאוד ויקרים מאוד מכיוון שלצורך הפעלתם נדרשו משאבי מחשוב גדולים.

רק לסקיהוק ופנטום היו אז סימולטורים בארץ. סימולטור הפנטום, שהיה אז המשוכלל ביותר בארץ, כלל מתקן אחד המדמה את שני תאי הצוות ולצורך תפעולו הייתה עמדת מפעיל אנאלוגית גדולה מאוד וחדר מחשבים שגודלו כחצי מגרש כדור סל, וכל זה בלי שום תצוגה גרפית. כיום סימולטור כזה ניתן להפעלה עם לפטופ פשוט והתצוגה הגרפית היא באיכות של כמעט תמונה אמיתית, אז נדרש צוות של כעשרים איש לתפעולו.

לכן, חלק גדול מצוותי האוויר היו יוצאים פעם בחצי שנה או שנה לאימון מרוכז של שבוע בחו״ל.

אנחנו יצאנו לאימון סימולטור של F-15 שנערך במפעל החברה בסינט לואיס, מיסורי, ארצות הברית. הייתי בצוות הראשון שפתח את הבוקר. התחלנו להתאמן מאוד מוקדם בבוקר, כדי להספיק לדחוס מקסימום גיחות ביום ולנצל את שבוע האימון שלנו לביצוע מקסימום גיחות. הנוהל היה שהצוות הראשון, טייס ונווט ועוד מתאמן ששימש כמדריך יוצאים השכם בבוקר לאימון וכל השאר מצטרפים בהמשך היום כולנו נשארים בחדר המאמן ומבצעים סבבי גיחות עד הצהרים. בצהרים מגיעה החצי השני של הקבוצה ומבצעים חילוף.

האמריקאים מקפידים על נהלי הביטחון באופן מוחלט. לכן בכל משך שהותנו במפעל היה צמוד אלינו מלווה, שהכניס אותנו משער המפעל עד לחדר המאמן, נשאר איתנו כל משך היום, בלי לחפף ובלי לעזוב אותנו לשנייה. כל הליכה לשירותים הייתה בליווי וכל זה במפעל אזרחי לחלוטין שלא מתחבא בו שום סוד כמוס בהחלט. פנטיות ברמה היסטרית.

זה היה היום השני של האימון (יום שלישי בשבוע). אנחנו כבר מתורגלים בנוהל. לכולנו זו כבר הפעם המי יודע כמה במאמן. הכל ידוע ומוכר. הייחוד של המאמן הזה היתה מערכת התצוגה שלו. זו היתה כיפה ענקית, בקוטר של כעשרים מטר שעליה הוקרנה תמונה ממספר מקרנים שיצרוב כמעט כדור שלם סביב תאי המטוס שמוקמו על מעיין גשרון או אצבע במרכז הכדור. לצורך כניסה לתא הייתה לצד התא במה מתקפלת שבאמצעותה היינו נכנסים לתאים ואז היא מתקפלת, כדי לא להסתיר חלק מהתמונה. עמדת הבקרה היתה בחדר הסמוך ושם ישב המפעיל האמריקאי שטיפל בצד הטכני של הרצת הגיחה והמדריך הישראלי שהיה אמון על מתאר הגיחה ושילוב תקלות ו"עיזים" במהלכה.

הגענו למאמן בסביבות השעה שש בבוקר, פרט לשומר, המלווה שלנו ומפעיל הסימולטור הבניין היה ריק לגמרי. נכנסו, ביצענו תדריך קצר והתחלנו בגיחה. באימון כזה אין יותר מחמש דקות בלי שמשהו קורה. אין כמעט קטעים מתים והעיניים מתרוצצות כל הזמן בתא בניסיון לאתר הכי מהר את כל התקלות שהמדריך מכניס לנו. וזה כמובן בנוסף למשימה עצמה שמתוכננת כך שנתרגל כל דבר אפשרי וכל מערכת במטוס.

כבר עברנו את רוב הזוועות שבהן הותקלנו, יצאנו מהכל בשלום ונערכנו לביצוע גישת מכשירים לנחיתה בשדה התעופה של לאס ווגאס, אי שם במערב ארצות הברית. בשלב שבו היינו בטווח של כחמישה מייל מהשדה, מיוצבים על הציר ועל קו הגישה, המדריך מדווח לנו "מטוס נכנס במגדלי התאומים". אנחנו עושים התייעצות קצרה בצוות, מסכמים שזה לא משפיע עלינו ומודיעים שאנחנו ממשיכים בגישה. החלטה נכונה לכל הדעות. מה הקשר של לאס וגס וניו יורק?

אחרי עוד כמה דקות הוא מודיע לנו "עוד מטוס נכנס במגדלי התאומים". "חאלס", אנחנו אומרים לו "בפעם הראשונה זה היה מטריד, הפעם זה אפילו לא מצחיק". ואז הוא אומר לנו "לא הבנתם, זה באמת!" אה, מה זאת אומרת באמת. "כן, באמת, אני פה לבד, כולם נעלמו לי". זה כבר מקרה חירום אמיתי אם השאירו אותנו לבד.

החלטנו שנפסיק את הטיסה ונברר מה קורה. אבל יש בעיה. הסימולטור טס מערכת התצוגה עובדת והתמונה נעה מסביבנו והבמה מקופלת. במצב הזה אם ננסה לצאת מהתאים וללכת על דפנות התא, יש סיכון שנאבד התמצאות וניפול אל תחתית הכדור, חמישה מטר עד הרצפה. רצינו שהמדריך יעצור את הסימולטור, אבל הוא לא ידע איך עושים זאת. תמיד היה שם מפעיל שהיה נותן למחשב פקודת עצירה ואנחנו אף פעם לא עשינו פעולה כזו.

בסוף הראש היהודי מצא פטנט. אמרנו לו שימצא את מפסק התאורה הראשי של כל חלל המאמן. זו הייתה תאורה לבנה חזקה שאפשרה לעיננו להתעלם מתמונת הנוף הנעה וכך זחלנו על מסגרת התא ויצאנו החוצה. הצצנו מדלת החדר החוצה וכל מה שראינו היה מסדרון ארוך וריק. בלית ברירה התחלנו ללכת במסדרון לכיוון כניסת המפעל תוך שאנחנו צועקים כל כמה שניות "ANY BUDY IS HERE?", לפחות בשביל הכסת"ח, אם מישהו יתהה למה אנחנו מסתובבים במפעל בלי ליווי.

בערך באמצע הדרך לכניסה מישהו שמע אותנו וקרא לנו לחדר צדדי.

כל מי שהיה במפעל באותה שעה הגיע לחדר הזה, שהיה הקפיטריה של הבניין ושם היה משיר הטלוויזיה היחיד בסביבה. האנשים היו כמובן בהלם טוטאלי. חלק מנסים לצלצל לאנשים שהכירו בניו יורק, חלק בוכים ואחרים תופסים את הראש ולא מבינים איך דבר כזה יכול לקרות, אצלם במדינה החזקה ביותר בעולם.

באותו זמן הגיעו גם שאר המתאמנים לכניסה וגם הם לא הצליחו להבין איך יכול להיות שאין שומר בכניסה לבניין ואין אף אחד שיקבל אותם כרגיל. כל האירוע התרחש כשהם היו בדרך מהמלון למפעל ולכן הם לא ידעו מכלום. החלטנו לצלצל לארץ למפקד הטייסת, כדי להחליט מה עושים. מצאנו אותו בטייסת וסיפרנו לו מה קרה. גם הוא כמובן חשב שאנחנו עובדים עליו. אז שלחנו אותו למועדון כדי לפתוח את הטלוויזיה ולהתעדכן בחדשות.

אחרי משהו כמו שעה, כשהסתבר שמדובר בטרור נקודתי ולא מתקפה רוסית על ארצות הברית, חודש האימון.

החזרה למלון הייתה חוויה בפני עצמה, היות והשדה נמצא בעצם בשדה התעופה הבין לאומי של סינט לואיס, והוא אחד השדות הראשיים בארצות הברית. האמריקאים הנחיתו מיידית את כל המטוסים שהיו באוויר והשביתו את התעופה מייד אחרי ההתקפה. על כל מסלולי השדה חנו מטוסים בצפיפות, אף מטוס אזרחי לא טס ורק זוג מטוסי 15-F מטייסת המשמר הלאומי שאף היא ממוקמת בשדה מפטרל בשמים בכוח מנוע מלא. ככה זה נמשך במשך שלושה ימים, כל היום וכל הלילה. המטוסים האזרחיים חונים וזוג מטוסי קרב בשמיים.