סבא שלי, עלה לארץ ישראל בגיל 22 מסוליוב, עיירה קטנה, שתי אצבעות מלודג׳.
בשנת 1932 התקיימה בארץ ישראל המכביה השנייה. אברם, או אברהם, בתעודת הזהות, משאיר את מאשה, חברתו, בסולייב ויוצא למסע עם עוד שלושה חברים מהעיר המחוז הקרובה פיוטרקוב טריבונלסקי (אצבע מלודג׳) ומטרתם להגיע למכביה ברכיבה על אופניהם!

הם מגיעים לקושטא ויוצאים לסיור בעיר ואגב כך גם מצטלמים. כמו שקרה רק לפני שנתיים, העניין לא מוצא חן בעיני התורכים והם עוצרים אותם. לפי הסיפור, יהודי מקומי דאג ל״שמן״ מישהו, שיחרר אותם והעלה אותם על ספינה שהפליגה לחיפה כדי לחמוק ממעצר בתור מרגלים.
עם סיום המכביה, אברם וחבר נוסף החליטו להישאר בארץ והשנים האחרים חזרו למשפחותיהם בפולין.
אברם התגלגל לרעננה ומצא עבודה כפועל בניין ושם הכיר את דוד צ׳יפמן, שהיה ״צבר״ וחבר בהגנה.
ביתו הראשון היה ברפת, שהוסבה לחדר מגורים. את החדר חצה חבל ועליו נמתחה שמיכה ובצד השני גרו זוג שזה עתה עלה מרומניה עם ילדה בת חצי שנה.
במקרה, הזוג הזה הם הסבא והסבתא השניים שלי, ההורים של אבי. אחלה מקריות.
אחרי שנה של עבודה, אברם צבר מעט כסף והחליט להביא לארץ ישראל את מאשה, כדי לשאתה לאישה.
אבל הוא לא יכול לצאת מהארץ מכיוון שהוא שוהה בלתי חוקי כאן ולכן הוא מציע לדוד ציפמן לנסוע לפולין ולהביא את מאשה.
בעייה אחת קטנה היא שדוד לא יודע לא פולנית ולא יידיש, אבל דבר כזה לא צריך להפריע.
אברם צייד את דוד במכתב ובו הוא מבקש ממאשה להסדיר את העניינים ולהתלוות לדוד.
דוד הגיע לסולייב, נפגש עם משפחתה של מאשה, הם מקיימים טקס נישואין ונוסעים ל״ירח דבש״ בארץ ישראל.
הזוג הצעיר נוסע לטיול באירופה והם עוברים דרך אתונה ומשם באונייה לארץ ישראל.
הם מגיעים לרעננה, דוד התגרש ממאשה ואברם ומאשה מתחתנים וכעבור שנה נולדה בתם הבכורה, היא אמא שלי.
גם דוד נישא באותה שנה, לאלה, וגם להם נולדת בת. כמה שנים אחר כך נולדים להם גם זוג תאומים, בנים.
עד כאן סיפור שגרתי ונורמלי לגמרי. איך שסבתא שלי הייתה אומרת – ״נו שויין״.
הרבה שנים לאחר מכן, במסגרת הסיבוב הקצר שלי בעולם הסטארט אפים, הייתי בפגישה עם משקיעים.
אנחנו יושבים בחדר שלושה אנשים ולאחר שגמרנו לדון בעסקים, התחילה שיחת חולין. וכמו כל ישראלים באשר הם שם, מתחילים ״לרחרח״, קצת כמו זוג כלבים.
את אחד האנשים כבר הכרתי היטב, נפגשנו כמה פעמים, כבר דיברנו על ההיסטוריה, על המשפחה, על הכל.
את האדם השלישי בחדר אני פוגש בפעם הראשונה. אנחנו מדברים קצת ומתי שהוא אני שואל אותו מאיפה הוא ״במקור״. התשובה שלו קצת מפתיעה אותי.
הוא עונה לי ״לאבא שלי קראו דוד ציפמן״.
תודו שזו לא בדיוק תשובה מתאימה לשאלה הזו.
למה הוא ענה ככה, ולא כמו בן אדם רגיל שמציין את שם המקום בו הוא נולד? לא יודע.
אני נשתל במקום. חטפתי צמרמורת וכל השערות שלי נעמדו.
אמרתי לו ״אין לך מושג מול מי אני, אבל יש ביננו קשר״. סיפרתי לו שסבתא שלי הייתה נשואה לאבא שלו. גם הוא היה די המום, אבל להפתעתי הוא מכיר את הסיפור היטב. הסברנו לאדם הנוסף בחדר על מה מדובר וגם הוא כמובן נפעם.
מההלם, לא עלה על דעתי לצלצל לאמא שלי ורק כשיצאתי משם אני תופס שאפשר לדבר בטלפון.
אני מדבר איתה והיא מבינה שהבחור הוא אחד משני התאומים והיא מבקשת ממני לשאול אותו משהו, מה? ״תשאל אותו אם יש לו כתם על התחת״. שוב, שאלה נורמלית לגמרי…
אמרתי לה שנראה לי קצת מוגזם לשאול אדם מבוגר שפגשתי פעם ראשונה בחיים מה יש לו על התחת!
אבל בכל אופן רציתי להבין למה השאלה הזו הייתה צריכה להישאל.
מסתבר שאמא שלי והאחות הגדולה שמרו יום אחד על שני התאומים. אימם של התאומים עשתה כביסה, כמו שעשו פעם, בגיגית עם מים רותחים. תוך כדי משחק, אחד התאומים, נפל לתוך הגיגית ועד שהם הצליחו לשלוף אותו מהגיגית, הוא חטף כוויה רצינית.
וזה מה שהבדיל אותו מאחיו, לפחות מבחינת
אמא שלי.
בזה לא נגמר הקשר בין המשפחות. הרבה שנים אחר כך, נכדו של דוד ציפמן ואני שירתנו באותה טייסת ועדין נפגשים מפעם לפעם באירועי הוותיקים.
על סבא שלי יש לי עוד הרבה סיפורים, אפילו אחד שקשור לחיל האוויר. מתי שהוא גם זה ייצא החוצה….