כשהייתי ילד, החלום שלי היה להיות נהג של אוטו זבל.
כבר שמעתי מיותר מאדם אחד בסביבות הגיל שלי, שהיה לנו חלום זהה.
כשחושבים על זה, אז עבור ילד ממושבה קטנה, אוטו זבל הוא כלי הרכב היומיומי הכי גדול שאתה רואה.
ילד עירוני אולי יגיד שהוא רוצה להיות נהג כבאית, כי בעיר רואים כאלו על בסיס יומי.
במושבה הקטנה שלנו לא הייתה תחנת כיבוי ולמיטב זכרוני גם לא היו שריפות.
במציאות שרואים היום בטלוויזיה, אם הייתי בעל חנות צעצועים, הייתי עושה עכשיו הזמנה גדולה של די ניינים מסין וצובע אותם בצבע הסוואה צה״לי.
בכל הכתבות המשודרות עכשיו רואים יותר די נינים מטנקים.
ודי ניין מנצח משאית זבל.
כשהייתי בן שש או שבע, סללו את הרחוב שלנו. עד אז הוא היה רצועת אספלט צרה מימי המנדט, עם אבני גיר שקועות ששימשו כאבני שפה. בלי מדרכה, בלי ניקוז עם אדמת חמרה וחול מסביב.
כל חורף הכביש היה הופך לנחל ובוץ וגם חודשים-שלושה לאחר הגשמים, הכביש היה מכוסה חציו בחול ונראה יותר דיונה מכביש.
את עבודות העפר בכביש עשו השכנים שלנו, אהרון ויהודה. גם הם, כמו חלק גדול מהשכנים, היו עבורנו כמו משפחה.
הייתה להם חברה קבלנית לעבודות עפר והם עבדו בכל הארץ. אבא שלי אפילו עבד אצלם תקופה קצרה לאחר שחרורו. והם עשו את עבודות העפר להרחבת הרחוב.
באופן טבעי, בשבתות הטרקטור שלהם חנה מול הבית שלנו.
זה היה להבנתי היום, ״רק״ D-8, יותר קטן מ-D9, אבל בשבילי זה הספיק. שיחקתי על הטרקטור הזה כל כמה שאפשר היה וזה הפך לחלום החדש שלי.
חלומות אפשר להגשים בכמה אופנים.
עבורי, אבא שלי הגשים לי את החלום.
לאבא שלי היו ידי זהב. וזו ממש לא קלישאה.
הוא בנה לי טרקטור, כמו זה שחנה מול הבית שלנו.
מעץ, לפרטי פרטים, עם שרשראות ומוטות היגוי ופנסים.
והיה לו גם סקרייפר נגרר (פרס למי שיודע מה זה) וגם מכבש.
ואחרי זה גם מוטורגריידר ואוטובוס ומיכלית דלק.
ואיתם סללתי כבישים בכל החצר והחלום (כמעט) הוגשם.
אגב, כל הכלים הללו עדיין קיימים, קצת התבלו עם השנים, אבל שלמים לגמרי.
כבר מזמן החלטתי שכשאפרוש מתי שהוא מעבודה, אשב ואשפץ אותם חזרה לימי התהילה שלהם.
ועוד משהו. באחת מההרצאות שאני מעביר, יש תמונה של מוטורגריידר.
כבר העברתי את ההרצאה הזו עשרות פעמים. אני שואל תמיד, ״האם מישהו יודע מהו הכלי הזה?״ עד היום באפס הצלחה.
אז ננצל את ההזדמנות לבצע היכרות. הכלי כאמור נקרא מוטורגריידר. במקרה הפרטי הזה, שמו העברי מבטא את תפקידו ותכונותיו טוב יותר מהכינוי המקורי.
זוהי מפלסת. ולא כי הכלי מפלס דרך בין הרים ובין סלעים. D9 עושה את זה הרבה יותר טוב ובתנאים קשים יותר.
זוהי מפלסת מכיוון שאפשר לשנות כיוון וגובה הכף שלה בכל כיוון אפשרי ולהגיע לרמות דיוק גבוהות מאוד, כמו פלס.
הכלי הזה הוא האחרון שנוגע בשטח לפני סלילת כביש או יישור משטח ונותן את זוויות המדויקות אותן תכנן המהנדס, כך ששיפועי הכביש יהיו נכונים ומדויקים.
משום מה, בחלק מכבישי הארץ, יש לפעמים תחושה שקצת חסכו בעניין הדיוק. אולי זה קצת קשור לכך שגם פה העדיפו מקורבים על פני מקצוענים בעבודה…
אז אבא שלי דאג להגשים לי את החלום החדש, בצורה מסוימת.
צורת הגשמה אחרת נקרתה על דרכי בשלב הרבה יותר מאוחר.
כשהייתי בחצרים, פנה אלי יום אחד קצין מהנדסה קרבית, מפקד מגמת צמ״ה בצאלים. הוא חיפש מקום לאמן את אנשיו ושאל האם יש לי מה לעשות איתם בתוך הבסיס.
עלה לי רעיון לסלול כביש חדש בין מסלולי הבסיס כדי לאפשר לכבאיות להגיע יותר מהר במקרה של תאונה על המסלול. זה אמנם לקח חצי שנה להשלים את עבודת המטה הדרושה לתכנון הכביש, אבל הרעיון לבצע עבודה כה נרחבת ״בחינם״ ניצח.
חזרתי לאותו קצין ושאלתי האם הצעתו עדין בתוקף, מכיוון שיש לי מה לעשות איתם.
לאחר יומיים הגיעו שני סמיטריילרים עם שני D9 וקבוצת חניכים.
הם עבדו כמעט חודש בשטח, דחפו קובים של אדמה ולאט לאט נוצר כביש.
כל כמה ימים ניגשתי אליהם לראות מה הם צריכים ואיך הם מסתדרים. אחד מהם הציע לי לעלות על הכלי ולראות איך זה.
מה להגיד, התלהבתי.
כל כמה ימים בסוף יום העבודה (שלי) הייתי ניגש אליהם, שולח את המפעיל לנוח קצת בצל, ומרביץ איזה שעה-שעתים של עבודה. כיף צרוף. להוריד את הכף, ללחוץ על הגז ולהזיז הררי אדמה ממקום למקום.
אז לפעמים חלומות מתגשמים וזה יכול להיות בכמה צורות….