חמל הנעדרים היה חוויה מטלטלת, לרוב, אם לא לכל מי שהשתתף בהפעלתו לאורך זמן. יש הרבה נקודות מבט וזוויות דרכן אפשר לבחון מה קרה שם וברור שהן סובייקטיביות לגמרי ומושפעות מהמבנה האישיותי של כל אחד ואחת מהמתנדבים הרבים שפעלו שם ומהנסיבות שהביאו אותנו לשם.
הכל התבטא ויתבטא בהרבה מאוד צורות.
אני לא תרפיסט גדול וגם לא מומחה לאבחון אנשים מצד אחד ומצד שני גם לא נראה אמוציונלי, אבל מתחת לקליפה מסתתרות כנראה קצת תובנות שאולי שווה לשתף בהן.
אני מניח שיש אנשים שהיו באירוע ויזדהו עם חלק מהחוויות שלי ואחרים שהדברים עברו עליהם אחרת לגמרי. אני מספר את תחושותיי וחוויותיי האישיות בלבד וכך גם מבקש שתקראו כך את הכתוב.
הגעתי לחמ״ל בשעות הראשונות של התארגנותו. לא היה לי מושג כלשהו לאן אני מגיע ומה עומד בפני. נעניתי לקריאה של פורום 555, שבה ביקשו 2-3 מתנדבים שיכולים להרים פרויקט.
הגענו, שלושה אנשים, כמעט ביחד וכל אחד מאיתנו ״לקח״ תחום שבו הוא מרגיש שהכי מתאים לו.
הרעיון המרכזי היה חיפוש מידע ובשלב ראשון, בעיקר תמונות של הנעדרים, על מנת להסתייע בהן כדי לזהותם בסרטי ווידאו שהחלו להתפרסם מהצד של הרעים, מה שקיבל מהר מאוד את הכינוי ״הצד האדום״.
עם הזמן, ודי מהר, התבררו גודל האסון וגודל המשימה.
חיפשנו מידע ברשתות החברתיות, מה שזכה לכינוי ״הצד הכחול״, לפי הטרמינולוגיה שמקובלת בחיל האוויר (שמעט אנשים הבינו אותה בהתחלה).
בהתייחס לכך שהתחלנו עם רשימות של כמעט 15,000 שמות, היה ברור שהמשימה ענקית ונצטרך הרבה מאוד אנשים.
התחלנו בעבודה, כשכל הזמן זורמים עוד ועוד מתנדבים, שרק חלקם הגיעו בשלב הראשון מצוידים במחשבים. הוצאנו הנחייה לעדכן קריאה למתנדבים כדי שיגיעו עם מחשבים ועם כבל מאריך. נקודות החשמל היו מצרך בחוסר גדול.
די מהר, כמות הטלפונים וההודעות שקיבלתי, יחד עם שאלות מעשרות המנדבים שסביבי הייתה בלתי שפויה. למזלי התישבה ליידי אסתי. אסתי אבחנה מהר מאוד מה המצב והודיעה לי שמרגע זה היא אחראית על הטלפון שלי ושיחררה אותי ממנו. מרגע זה והלאה אסתי הייתה התשובה לכל משימה מורכבת שעלתה. ועוד נגיע לזה.
במשך שבועיים החמ״ל היה סטארט-אפ ענק, עם 300-400 אנשים שפועלים בעשרות מאמצים וכיוונים, כאשר רק למעט מאוד מהאנשים מובנת המטרה הסופית.
יש לזה יתרון אבל גם חיסרון די בולט…
היה פה ניסיון ענק להמציא ״מכונה״ שתאפשר לעשות משהו שכנראה אף אחד לא ניסה לעשותו בעבר ובטח לא בקנה המידה הזה.
ניסינו למצוא אנשים במצב של תהו ובוהו. כאשר מצד אחד אף גוף רשמי לא מטפל בזה, ומצד שני עשרות אזרחים והתארגנויות מתחילים לאסוף מידע ולסייע ואנחנו מנסים לרכז את כל שברי המידע ולגבש מהם תמונה אחת שבה יוכלו הגופים הרשמיים להיעזר כאשר הם יתעשתו ויתחילו לעבוד.
וזו עוד המשימה הפשוטה. המשימה המורכבת יותר הייתה לנסות ולזהות מתוך כל החומר שנאסף על האנשים בתמונות ״הלפני״, את מצבם הנוכחי. וזה אומר לראות סרטים של חטופים ושל גופות ושל אנשים בסבל רב כדי לנסות לזהות במי מדובר.
בצד הטכנולוגי התייצבו עשרות אנשי תוכנה עם יכולות ורעיונות לפתרונות טכנולוגיים לסיוע בזיהוי החטופים בתוך מאות ואלפי סרטונים שהופצו בשעות הראשונות ואחריהן על ידי אנשי החמאס ועיתונאים אל מול אלפי התמונות שלהם שהורדו מהרשתות החברתיות.
קרין, פרופסור קרין נהון, אפשרה לכל כיוון פעולה ולכל יוזמה שעלתה, להתפתח. זו באמת יכולת ניהולית שלא ראיתי אצל הרבה אנשים.
בעצם ננקטה פה גישה שאני קורא לה ״גישת האב טיפוס״. בוא ניתן לכל רעיון לצמוח ונראה לאן הוא יוביל אותנו.
בהתחשב במצב הנדיר שבו הכל בהתנדבות, אין צורך לתקצב כלום ויש כוח אדם זמין ש״רוצה לעשות משהו״ כדי לסייע במאמץ הלאומי, זו גישה מעולה.
ואכן, תוך ימים בודדים, צצו עוד ועוד צוותים ייחודיים, לצד הגוף הגדול שהמשיך לטפל במסות המידע, שכל אחד מהם התמחה בנישה ייחודית. צוות לטיפול בחללים, צוות לטיפול במארגי קשרים בין קבוצות נעדרים, צוות לעבודה מול בתי חולים ועוד. בשבוע השני כבר פעלו מעל עשרים צוותים כאלו.
אצלנו, עם הגידול האקספוננציאלי בכמות המתנדבים החל להתגבש צוות ניהולי שאירגן מתנדבים לימים הבאים, עיבד את קבצי הנתונים והדריך את המתנדבים למשימותיהם.
זה אומר להתעסק עם אנשים. ולאנשים יש אופי שונה, יש להם אגו ויש להם התנהגויות ותגובות שונים. במקומות עבודה, יחסים בין אנשים מתעצבים בצורה הדרגתית ואבולוציונית. פה הכל קרה בבום. ולכן גם לווה לפעמים בקשיים. רוב האנשים התעלו על עצמם לנוכח כובד המשימה וכל אחד נכנס לנישה המתאימה לו וכתוצאה מכך רוב האנשים החזיקו מעמד לאורך זמן.
כבר לאחר היום השני הבנתי שהעסק הולך להיות ארוך והתחלתי לחפש שותפים לנשיאת בנטל. ביקשתי מכמה אנשים להגיע כדי לראות אם מתאים להם עיסוק אינטנסיבי כזה. לאט לאט התגבשה קבוצה של ארבעה אנשים שיכלו לקחת את המשימה וגם ביננו נוצרה חלוקת עבודה שתאמה לאופיו ולסגננו של כל אחד מאיתנו בצורה כזו שהשלם היה גדול מחלקיו.
היו לא מעט מתחים שנוצרו מכך שנוספו משימות במהלך היום או שהתחלפו דרישות לצורת איסוף המידע. עם הזמן גם התחיל להצטבר לחץ ועומס נפשי על המתנדבים כתוצאה מכך שהתבססה ההכרה מה קרה לחלק מהאנשים אותם חיפשנו.
אתה נכנס לתוך פרופיל של אדם, שיש לו חיים מלאים ברשת החברתית ופתאום מסתבר לך שהוא חטוף או הרוג, או שרואים את גופתו בצורה הכי מזעזעת שאפשר ואין מה לעשות, זה נכנס לך לנשמה ומשפיע.
אני ניסיתי להחזיק את עצמי מלהיכנס למקומות הללו כדי להיות מסוגל תפקד לאורך זמן. זה התאפשר לי מכיוון שהתעסקתי פחות בחיפוש המידע עצמו ויותר בניהול. אבל גם אלי זה הגיע.
פנו אלי אנשים טלפונית או בהודעות וגם אישית הגיעו למקום, עם פרטים של חברים, או קרובי משפחה שנותק איתם קשר. לכולם אמרתי שלא אוכל למסור פרטים אך אוודא שהם נמצאים ברשימות שלנו ואדאג שיחפשו עליהם פרטים. על חלק לא קטן מהם התחיל לעלות מידע שהם נחטפו או נרצחו או שהם נעדרים.
עד היום ובכל פעם ששם כזה עולה בטלוויזיה או בעיתון זה מרגיש כאילו אני מכיר אותו, וזה קשה בכל פעם מחדש.
גם במקרה זה הסטארט-אפ נתן פתרון. קבוצת פסיכולוגיות לקחה יוזמה והתחילה לעשות טיפול ואבחון קבוצתי למתנדבים, כדי לזהות מצוקות ולדבר עליהן. זה מסוג הדברים שאם תנסה לדבר אותם מול פסיכולוג רגיל הוא לא בטוח שיבין מהר מספיק מה קורה פה ומה הבעיה. כאן, לפחות חלק מהפסיכולוגיות היו מתנדבות בחמ״ל והבינו בדיוק את הסיטואציה בגוף ראשון והיו מסוגלות לתת כלים מיידיים למתנדבים האחרים.
המשך יבוא…