הטיסה המבצעית הכי פרועה שהייתה לי, היא כזו שלא מהווה שום ציון דרך משמעותי בדברי ימי חיל האוויר, למרות שהיא היתה יכולה להפוך לכזו.
אבל כל מי שהשתתף בה יזכור אותה כל חייו.
המטוסים שטסנו עליהם, כבר מזמן נגרסו לפירורי אלומיניום ומערכות הנשק שבהם הם היו מצוידים, כבר נחשבים מזמן למוצג מוזיאוני. כל הטייסים והנווטים שטסו באותה משימה, חיים ושמישים אבל כבר מזמן בפנסיה.
זה קרה ביום הרביעי של מלחמת שלום הגליל.
הטייסת שלנו, טייסת 105, פנטומים בחצור, היתה אחת מחמש הטייסות שהכריעה את מערך טילי הקרקע בגבול סוריה לבנון ביומה הראשון של הלחימה ולאחר מכן ביצעה עשרות גיחות תקיפה מדי יום.
משהתחוור לסורים שההגנה האווירית של כוחותיהם בלבנון קרסה, הם ניסו לתקוף את כוחותינו ולהגן על כוחותיהם על ידי מטוסי ומסוקי חיל האוויר שלהם. מטוסי ה״בז״ וה״נץ״ שלנו וטייסיהם, עשו בהם שמות והתוצאות ידועות, 82:0.
בכל ימי הלחימה הראשונים, החזקנו בטייסת זוג מטוסים בכוננות ירוט, אבל לא הוזנקנו אפילו פעם אחת. היינו כמו שחקני ספסל מזדקנים שרק רושמים אותם על טופס המשחק.
בבוקר היום הרביעי למלחמה (בשלב זה עוד התייחסנו אל האירוע כ״מבצע שלום הגליל״), הייתי קמב״צ בצוות ניהול הלחימה בטייסת.
בין כל המשימות והמטלות בהן היינו צריכים לטפל, עלה גם הצורך ״לרענן״ את מטוסי הכוננות. זהו נוהל שגרתי שמטרתו לוודא שהמטוסים לא מפתחים תקלות ונזילות כתוצאה מעמידה וחוסר שימוש. בימים רגילים מחמשים זוג מטוסים אחרים ומחליפים בין המטוסים. ההחלפה הזו גם נחשבת לריענון ותרגול עבור אנשי הגף הטכני. רק שמאז פתיחת הלחימה הם כבר תרגלו מספיק פעמים את תליית החימוש ואנחנו ״עזרנו״ להם ופרקנו אותו על אדמת לבנון והם ממש לא היו צריכים תוספת תרגול.
במצב הזה עלה לנו רעיון. הצענו למטה שיוציאו אותנו לפטרול באוויר עם זוג ״בז״ או ״נץ״ וכך נרענן את המטוסים ונחסוך את פירוק החימוש והרכבתו מחדש.
במטה לקחו את הרעיון עוד צעד קטן קדימה והחליטו שמכיוון שגם בטייסת המקבילה, 201, עומד זוג פנטומים נוסף בכוננות, יצוותו אותנו לרביעייה ונבצע גיחה ביחד.
כבר משלב זה המצב הפך לחצי לא נורמלי. אני לא זוכר שעשינו ציוות כזה אי פעם לפניכן, אבל זו מלחמה וזה מה שיש.
קיבלנו את פקודת המבצע לטיסה וצלצלנו לטייסת האחות כדי לבצע תדריך. מכיוון שהרעיון היה שלי ושל מרגו, שהיה מנהל הלחימה בטייסת ושנינו בדיוק סיימנו את משמרת הניהול, לקחנו לעצמנו את הובלת הזוג שלנו. בטייסת האחות מוביל הצוות היה דן חלוץ שהיה אז מילואימניק ולכן סוכם שאנחנו נוביל את הרביעיה.
כבר מהתדריך האווירה היתה די עליזה. כולנו צחקנו על זה שיצרו ציוות של שני זוגות מטייסות אחיות במקום לצוות אותנו למטוסים מתקדמים יותר עם מכ״מ ומערכת נשק עדיפה בהרבה על שלנו. אבל משימה היא משימה וצריכה לבצעה על הצד הטוב ביותר.
המראנו כמתוכנן ונשלחנו לבצע פטרול מעל עמק החולה.
עד כאן בהתאם לציפיות.
תוך כדי הפטרול עברנו להאזין לערוץ בקרת קרבות הירוט, שנשמע כמו ערוץ הספורט במשחק ליגה סוער. קולות קרב, אזהרות והודעות על הפלות של כמה מבנים המעידים על מהלך עניינים סוער למדי. ואז מבנה אחד מודיע על גמר חימוש ועוד אחד מודיע שנגמר לו הדלק ופתאום נהיה שקט על הערוץ.
כמה דקות עוברות והבקר מורה לנו לטוס צפונה ומכניס אותנו לתוך לבנון.
קצת התרגשות, מבצעים מעבר מפסקים אחרון כדי לוודא שכל הטילים מוכנים ואנחנו על ערוצי הקשר הנכונים.
אנחנו עושים הערכת מצב זריזה ומאחר והמכ״מ שלנו די גרוע בהבחנה במטרות נמוכות על רקע הקרקע, עדיף לנו לרדת לגובה נמוך, כך שאם יגיעו מטוסי אויב, הם יהיו מעלינו ונוכל להבחין בהם במכ״מ ללא הפרעות מהקרקע. מה שעזר לנו בקבלת ההחלטה לרדת לגובה נמוך מעל שטח אויב היה ענן העשן שכיסה את כל לבנון החל מיומה הראשון של הלחימה שגרם לכך עד גובה עשרת אלפים רגל בערך, בקושי אפשר היה לראות משהו. הנחנו שעם הראות הזו קשה מאוד יהיה לראות אותנו מהקרקע.
תכננו לטוס בצורה כזו שכל פעם זוג אחד יטוס לכיוון שממנו צפוי להגיע האיום והזוג השני יתרחק וכשהזוג הקדמי יגיע לגבול הגזרה המזרחי, הוא יפנה לאחור והזוג השני יפנה לכיוון החזית וחוזר חלילה.
הספקנו לעשות את התמרון הזה פעמיים או שלוש ואז הבקר הורה לנו להתארגן למפגש על מטרה שנמצאת מזרחית לנו. אנחנו מתאמים בקשר נקודת מפגש בין שני הזוגות ומתארגנים לטיסה ברביעייה צפון מזרחה לכיוון שאליו הורה הבקר.
אנחנו די לא מאמינים שאנחנו הולכים לקרב אמיתי. רק לשני אנשים במבנה הזה, למרגו וחלוץ, היה ניסיון בקרבות אוויר אמיתיים ולכל השאר זו היתה כניסה ראשונה ל״אולי״ קרב אוויר.
לפי טון הדיבור של הבקר נשמע שהעסק רציני והוא הורה לנו: ״למפגש, רשאים לאש חופשית״ שמשמעו, רשאים להפיל, לאחר זיהוי פוזיטיבי. הוא נותן לנו כיוון וטווח אל המטרה ואני מצליח לגלות אותה ולנעול עליה די מהר.
מנתוני המכ״מ אנחנו מזהים שהמטרה שאנחנו נעולים עליה, מבצעת פניה ימנית רחבה, כרגע היא פחות או יותר עם האף לכיוונינו ובהמשך פנייתה היא הולכת לחצות את נתיב הטיסה שלנו בתשעים מעלות.
מטוס הפנטום שלנו היה מצויד במצלמת טלוויזיה בשורש כנף שמאל. זו היתה אחת התוספות המאוחרת למטוסים החדשים יותר שחיל האוויר קיבל לאחר מלחמת יום כיפור, שרובם שירתו בטייסה שלנו. המערכת היתה בעייתית לאיפוס אבל אני תמיד הקפדתי לאפסה לפני המראה בשיטה ייחודית שסיגלתי לעצמי.
ברגע שהשגנו נעילה, שעבדתי את המצלמה למכ״מ כדי לנסות לזהות באמצעותה את סוג המטוס עליו ביצענו את היירוט.
כשהבנו שהמטרה טסה לעברנו, מרגו שיעבד את טיל החום למכ״מ ומיד קיבלנו קליטה של ראש הטיל שהתביית על החום שפלט מנוע המטוס. במצב כזה נשמע צליל חזק מאוד באוזניות שמציין לצוות שהטיל קולט את המטרה ועוקב אחריה.
לאחר כמה שניות אני מזהה דרך המצלמה שלפנינו מטוס בעל כנפי דלתא גדולות ועוד זוג משולשים קטנים מאחור ואומר למרגו שזהו מיג 21 ומאחר וכבר קיבלנו אישור להפילו, זוהי מטרה לגיטימית.
בשניות הבאות קורים כמה דברים במקביל: מרגו מבין שהטווח למטוס גדול מדי לטיל חום ואם המטרה תמשיך בפנייתה, הטווח יגדל עוד יותר ולכן הוא מבצע שני דברים, הוא משליך את מיכלי הדלק הנתיקים, כדי שנוכל להאיץ למהירות גבוהה יותר ובמקביל מעביר את בוחר הטילים לטיל מכ״מ וצליל הקליטה של טיל החום נעלם.
באותו זמן, המטוס המיורט מגיע ל-90 מעלות ואז אני מבחין שהמשולש הקטן, אותו חשבתי לזנב המטוס, הוא בעצם קנארד ולכן המטוס הוא בעצם כפיר, והוא משלנו!.
בד בבד אני מרגיש את מכת השחרור של המיכלים הנתיקים וחושב שהעלמות הצליל באוזניות, פירושה ששיגרנו על המטוס טיל חום.
אני צועק למרגו ״זה שלנו, זה שלנו, תגיד לו לשבור״. ולוקח לו שניה להבין מה חשבתי והוא מרגיע אותי ״לא שיגרתי״.
תוך כמה שניות אנחנו עוברים מעל הכפיר, שמן הסתם אינו יודע שיירטנו אותו, הוא לא בקשר עם אף אחד וכנראה שגם אינו יודע שהוא נמצא די עמוק בשטח אויב.
אנחנו מתחילים לצעוק על הבקר שהוא שלח אותנו ליירט מטוס ישראלי ולוחצים עליו שימצא מי זה ויעיף אותו בחזרה לשטחנו.
אנחנו במהירות מאוד גבוהה, בגובה נמוך ומבצעים פניה שמאלית רחבה מאוד כדי לחזור מערבה לכיוון קו החוף.
תוך כדי הפניה אנחנו מבחינים בירי נ״מ כבד לעברנו וממש חולפים בתוך סוללת טילי סא-6, שיורה טילים שחולפים בין מטוסי המבנה. כולם שוברים בפראות ויורדים לגובה הדשא כדי להתחמק מהאש. הסיכויים שניפגע במצב הזה לא גדולים מכיוון שאנחנו כל כך קרובים לסוללה עד כדי כך שהמכ״מ שלה לא יכול להינעל עלינו, אבל הם בכל זאת משגרים על עיוור.
לאחר כחצי דקה וקצת אנחנו יורדים לתוך בקעת הלבנון וכשאנחנו חולפים אותה אנחנו מטפסים חזרה לגובה וחוצים בהמשך את קו החוף מערבה.
כל התמרון הזה שנעשה במבערים מלאים, משאיר אותנו עם מעט מאוד דלק אנחנו חוזרים לנחיתה בחצור.
על הקרקע, אנחנו מנסים לברר עם המטה ועם יחידת הבקרה, מי היה הכפיר הזה ומאיזו טייסת הוא, כדי להבין איך הוא הגיע למקום בו הוא היה.
בלהט האירועים והמשך המלחמה כל האירוע אבד בתוך הרעש הכולל ומאז ועד היום לא מצאנו את התשובה לשאלה הזו.
מלחמה זה בלאגן גדול.