במושבה הקטנה שלנו לא היה אורתודונט לילדים בקופת חולים.
אבל שיניים עקומות היו.
אז התארגנו שלוש האימהות של שני האיילים וקובי במטרה לנסוע לתל אביב פעם בשלושה שבועות כדי ליישר לילדים את השיניים.
אתם מבינים מה זה אומר לנסוע ל״עיר הגדולה״ עבור שלישיה כזו? ולמי שזה לא ברור, נוסעים באוטובוס.
לאף אחת מהמשפחות אין רכב פרטי. לחלק יש רכב מהעבודה, אבל מי יעלה על דעתו להשתמש בו בשעות העבודה לנסיעה פרטית?
לא בא בחשבון.
אז יש אמא תורנית ונוסעים עם הילדים לתל אביב.
נפגשים ב״תחנה המרכזית״ ברעננה.
אתם מדמיינים לעצמכם בטח תחנה מרכזית כמו בתל אביב או כפר סבא או גדרה.
אבל זו רעננה. זו תחנת רחוב רגילה, רק שהיא ברחוב הראשי ושם נמצא המשרד של ״אגד״. ושם יושבים הנהגים המכובדים.
באמת מכובדים.
מי שהיה חבר ״אגד״ באותם ימים נחשב כמי שהסתדר בחיים. יש לו מניה, יש לו קביעות. תפס את אלוהים בביצים. ליד המשרד של ״אגד״ יש את המשרד של ״איגוד נהגי המשאיות״. עוד סוג של מלאכי עליון.
אגב, קישור לימינו אלו, לכולם, אבל כולם, יש שפם. לא שפמפם, שפם שפם. מי שאין לו שפם הוא לא…
האוטובוס לתל אביב יוצא כל שעה לכן מתייצבים בתחנה רבע שעה לפחות לפני, לך תדע אם השעון של אמא והשעון של הנהג מכוונים לאותה שעה. ליתר ביטחון מתקשרים לפני היציאה מהבית לשעון הדובר כדי לכוון את השעון במדויק.
הנסיעה לתל אביב ארכה שעה וחצי במקרה הטוב. עוברים את כל הרצליה בדרך. אין כביש מהיר ואין נעלים.
ברמת אביב מחליפים לקו פנימי של ״דן״ לנסיעה של עוד חצי שעה בתוך העיר ומגיעים למרפאת שיניים של קופת חולים לד״ר שטקליס.
המכשירים אצל רופא השיניים דומים למכונות עיוניים. מתקן ענקי עם רצועות וגלגלות על זרוע גדולה שבסופו מקדח אימתני. מהירות הסיבוב נמוכה איטית וכשזה עובד בתוך הפה מרגישים כאילו מכרסמים לך במוח.
ברוב הפעמים הביקור לא היה כל כך נורא והרופאה רק מתחה קצת את הפלטה כדי להכניס את השיניים עוד קצת פנימה.
אמא שלי טענה שאצלי הפלטה ישרה יותר את השיש מאשר את השיניים כי בדרך כלל הייתי ״שוכח״ להכניס אותה בחזרה לפה אחרי האוכל.
ואני תמיד הייתי לפני או אחרי אוכל, בהפרשי זמן די קטנים, אז בשביל מה להכניס את הפלטה לפה לכמה דקות?
אחרי הטיפול, מתחיל הכיף.
טיול בעיר הגדולה.
הרבה פעמים היינו הולכים ברגל מכיכר מסריק, שם היתה המרפאה לאורך כל קינג ג׳ורג׳ עד אלנבי.
המון חלונות ראווה בדרך, ואטרקציית הרמזורים. אין דבר כזה ברעננה!
והפרס הגדול, פלאפל בשוק בצלאל! עם חידוש – אפשר למלא את הפיתה כמה שרוצים.
משם בקו חמש לתחנה המרכזית וחזרה לרעננה.
חשבון פשוט – כל הסיבוב מדלת לדלת עניין של מינימום שש-שבע שעות בקלות. יצאנו מיד אחרי בית ספר וחזרנו בלילה.
הבונוס?
תשכחו מלעשות שיעורים.
כשלושה ילדים מאותה כיתה יוצאים בהכרזה ש״היינו במרפאת שיניים ולכן לא הכנו שיעורים״ יש לזה כוח. מה כבר יעשו לנו?
כלום. חיים משוגעים.