הגעתי לבסיס נבטים בערך חודש לאחר פתיחתו.
מראש לא תכננתי להגיע לנבטים. הייתי יותר קרוב לבחור בתל-נוף, מאחר ורק שנה קודם לכן סיימתי שירות בן חמש שנים בחצור והייתי ממעריצי פלאפל דמתי בגדרה, שעם כל הכבוד לפלאפל הירוק במדרחוב בבאר שבע, שם אותו בכיס הקטן. זו למשל, סיבה רצינית לבחור באיזה טייסת אני רוצה לטוס…
מפה לשם, שבוע לפני סיום קורס האימון המבצעי קבעתי לקפוץ לביקור בבסיס.
היתה לי אז פולקסוואגן חיפושית כחולה, ״יד ראשונה מרופא, שמורה, נסיעות בעיר בלבד״.
ביום הביקור היתה סופת חול.
בדרך מבאר שבע הרכב קצת שייט על הכביש, אבל כשהגענו לכביש כניסה לבסיס התחילה החוויה האמיתית.
זה עדין לא היה כביש, זו הייתה דרך עפר. ובאזור הזה אין עפר, יש לס. טחון דק-דק על ידי הטרקטורים ואלפי המשאיות הכבדות שבעזרתן בנו את הבסיס.
בגלל הרוח לא ראו יותר מחמישה מטר קדימה.
מה שהחזיק את החיפושית המסכנה על הדרך היה הקוליס העמוקים של המשאיות. זכרתי את
הציווי של אבא שלי. ״בנסיעה בחול, לא מורידים את הרגל מהגז!״
שמתי את העקב על הדוושה ונתתי לאוטו לשחות את דרכו לבסיס.
אני מניח שזה היה המצב בדרך הזו בכל ימי השבוע, לאור עובדה שכל 20 מטר הופיע פתאום שלט שחור על גבי לבן, ״לבסיס״.
מסקנה, אם אתה לא רואה שלט כל 30 שניות, אתה כבר כנראה לא על הדרך.
השומר בשער ניסה להסביר איך להגיע לשיכון המשפחות. בקושי שמעתי מה הוא אומר ואחרי כמה משפטים פשוט שאלתי אותו ״יש שילוט באותה צפיפות כמו בכביש הכניסה?” הוא עשה כן עם הראש.
החיפושית הצליחה להגיע ליעדה.
הרוח פסקה אחרי שעתיים ומשהו.
יצאנו החוצה כמו נוח אחרי המבול.
שמים נקיים, אוויר צלול, וגבעות מדבריות מהסרטים. ושקט.
שומעים קולות של פעמוני כבשים (בתכל'ס, עיזים) מקילומטר.
הפור נפל. ביקשתי הצבה לטייסת 116. אין לבחור. יש רק טייסת אחת בבסיס.
נבטים היה אז וגם היום, הבסיס הגדול ביותר בשטחו בישראל. הוא נבנה מראש כדי להיות בסיס עם שני מסלולים נפרדים ולצורך כך הוקמו שתי עיירות חדשות אליהן הועברו כל משפחות הבדואים שישבו על אדמות בקעת נבטים.
נחזור אליהן עוד מעט.
בכל הבסיס הענק הזה היה בשלב זה מסלול ומסלול הסעה ארוכים מאוד ומבנה בנוי אחד, שהיה מרכז הפיקוד של הבסיס.
היו גם שני דת״קים (דירי מטוסים תת קרקעיים).
מוסכי התחזוקה והקולנוע היו מבני פח וכל, אבל כל שאר המבנים בבסיס, היו הוצ׳ים. מבנים יבילים, ארעיים, שהובאו לארץ על ידי האמריקאים ושימשו למגורי אלפי העובדים שבנו את שדות התעופה רמון ועובדה.
בשביל שיובן נכון, בכל המבנים, הכוונה למבנה הטייסת, כל מגורי הקצינים והחיילים, דירות השיכון, חדרי האוכל והמטבח וכל המשרדים. עיר קרוואנים ענקית.
מצד אחד זה היה להרגיש אמריקה. מזגני ווסטינגהוס, מפסקי חשמל כמו בסרטים, שטיחים מקיר לקיר בכל החדרים, אבל קירות מנייר ודיקט וגג מפח ובסך הכל, כשמסתכלים על הנוף הכולל, זה נראה כמו עיירה בשולי אמריקה.
אבל הראשוניות והחלוציות חיפתה על הכל.
רק שנתיים קודם לכן אוכלסו שני הבסיסים החדשים ברמון ועובדה, גם שם היתה תחושת חלוציות, אבל האנשים באו לבסיס מוכן פיקס. הכל מוכן, המפתחות בפנים, סע לשלום.
בנבטים, הרבה מאוד היה צריך להשלים ולבנות.
מפקד הבסיס, רון חולדאי, הלך בדרך מאוד ייחודית.
הוא נטע בכל אנשי הבסיס את התחושה שהכל עלינו וכדי לחבר בין כל יחידות הבסיס הוא טבע את המושג ״איכות השירות״.
המהות שהוכנסה לביטוי הזה היתה מאוד פשוטה.
כל מי שזקוק לשירות כלשהו בבסיס, יקבל את מה שהוא צריך, ללא מעורבות הדרג הפיקודי וללא בירוקרטיה. אתה צריך משהו, גש לאפסנאות ותקבל אותו. לא משנה עם אתה רב״ט או רס״ן. וזה עבד!
האירוע שחיבר באמת את כל הבסיס, היה שבוע בינוי.
קיבלנו את הבסיס כשיש בו רק את הדברים הבסיסים – כבישים, צנרת מים ודלק ומבנים. לא היו מדרכות, לא פינות ישיבה וכל המבנים צבועים בצבע לבן מתקלף ובגיבוב משונה של מלבנים בגדלים וגבהים משתנים.
חולדאי הביא לבסיס את רוזוב שהיה אדריכל ידוע והוא בנה סכמת צביעה ושילוט אחד לבסיס שמטרתו היתה ליצור קו מחבר אחיד בין מבנים קשורים ושילוט מודרני שיכוון את האנשים בבסיס הענק הזה.
תכנון המדרכות נעשה בעזרת חכמת ההמון.
מכיוון שכבר היו אנשים בבסיס, תוואי השבילים והמדרכות בוצע לפי מסלולי ההליכה שכבר הוטבעו בקרקע. איפה שאנשים הולכים, כנראה שצריך להיות שביל.
לקראת שבוע הבינוי, רוכזו משני הבסיסים כל שאריות חומרי הבניה והובאו לנבטים, כמו גם חומרי מצע, אבני שפה והרבה מאוד גלונים של צבע.
בשבוע הבינוי, כל הבסיס, מהמפקד עד אחרון החיילים, לבש בגדי עבודה והוצב למשימה מוגדרת.
גף הטיסה שלנו קיבל משימה לבנות מדרכות. סללנו מאות מטרים של מדרכות מאפס. מדדנו וסימנו בשטח לפי תוכניות המהנדס, קיבלנו צמ״ה לחפירה ומילוי בחומרי מצע, הצבנו אבני שפה לסיימנו בריצוף באבני אקרשטיין, לפי דוגמאות.
עשרות חיילים וקצינים הופקדו על צביעת כל המבנים בצבע בסיס מדברי שהפך אותם לפחות בולטים בשטח ועליו נצבעו לכל אורך המבנים שלושה קווים אופקיים בצבעים שונים שיצרו קשר ורצף בין מבנים בעלי פונקציונליות דומה.
קבוצות אחרות בנו פינות ישיבה וציליות ברחבי הבסיס.
ולסיום הוחלף כל השילוט הארעי בשילוט אחיד עם רצף לוגי שהקל מאוד על ההתמצאות בבסיס הענק הזה.
בסוף השבוע הבסיס נראה אחרת לגמרי. כאילו נולד משהו חדש, שלא היה פה קודם.
ההשפעה היתה עצומה והחשוב מכל היה שכולם הרגישו צורך לשמור על היצירה הזו לאורך זמן ויחד עם ״רוח המפקד״ שירדה עד לאחרון החיילים יצרו אווירה מאוד מיוחדת בבסיס.
עוד נקודה ייחודית לבסיס היו הבוסתנים שהיו פזורים בו ונשמרו כמו שנעזבו. התושבים הקודמים בשטח, הבדואים, יצרו בכל ערוצי הנחלים סכרים קטנים, ובאזור איגום המים, נטעו גפנים ועצי פרי.
מכיוון שמערכת הסכרים לא נפגעה בכל האזור העצום שסביב המסלולים והשטח הבנוי, גם הצמחייה המשיכה להתקיים.
אחד הבוסתנים הגדולים יותר ששכן במרכז הבסיס הפך לשטח האירועים המרכזי ונערכו בו ערבים יחידתיים רבים.
אני ניצלתי את החיפושית, שקיבלה הסבה חצי רשמית לג׳יפ, כדי לסייר ולטייל בין כל הבוסתנים. בצרנו ענבים בכמויות, דרכנו את הענבים בתוך אמבטיית תינוקות והכנו מהם יין מתוק להחריד.
היה שם מגוון פירות מאפרסקים דרך תפוחים ושזיפים ועוד. הכל כמובן אורגני מאה אחוז (לא שזה מענין אותי, אבל אלו העובדות).
הרבה חוויות היו עם החיפושית הזו. כמו פעם שלקחתי טרמפ בדואי מבוגר שבסוף הנסיעה תלה לי על המראה את שרשרת התפילה שלו כתודה על ההסעה. השרשרת נסעה עם האוטו עד שהוא נמכר.
על האווירה בטייסת, בפעם הבאה…