בפלאשבק ראשון שעלה לי, אמא שלי שוב מעורבת, אבל נגיע לזה תיכף.
בשבועיים הראשונים של המלחמה, התגלגלתי איך שהוא להתנדב בחמ״ל הנעדרים של ארגוני המחאה באקספו בגני התערוכה. שבועיים מאוד אינטנסיביים, מטלטלים ולא פשוטים.
הסיפור של החמ״ל, פרט לכל העצב והצער והכעס שהוא חולל אצל כל מי שהיה מעורב בו, היה גם ואולי בעיקר סיטואציה של אנשים.
מי שהיה בחמ״ל, ואיך שאומרים, נכנס לאירוע עד הסוף, לא יצא ממנו כמו שהוא נכנס אליו. וזה די מה שקרה לי ונראה לי שלכל מי שלקח בזה חלק.
ואם להסתכל על זה במבט כולל יותר, אני חושב שגם קרה לרבים מאיתנו, אם זה במילואים או בהתנדבות כזו או אחרת או במקום העבודה, שעכשיו נאלץ לפעול בתנאים שאינם שגרה.
כשהתחלנו לפעול, לפחות כשהגעתי למקום בצהרי יום ראשון, היו במתחם ה-MIXER בגני התערוכה כבר מאות אנשים שהתחילו לארגן את חמ״ל ארגוני הסיוע.
ביום הראשון התחילה פעילות בחצר המתחם של איסוף ציוד ובגדים ואוכל. בלגן לא נורמאלי שרק לעבור דרכו כדי להיכנס לתוך הבניין דרש יכולת תמרון ואלתור לא פשוטים.
בתוך המבנה התחילו להתאסף כבר כמה עשרות אנשים ולקח לי כמה דקות ושאלות לכמה אנשים כדי להבין מול מי אני צריך להתייצב ולומר את מילות הקסם: ״שירה אמרה לי להגיע לפה״. לא היה לי מושג למה התנדבתי, מי האנשים האלו ומה הולכים לעשות. שום דבר. נעניתי להודעת וואטסאפ בקבוצת 555 שבה ביקשו 2-3 אנשים שיכולים לקמבץ ויכולים להרים פרויקט מהתחלה עד הסוף. זהו. חשבתי שאני יכול.
הראיתי את ההודעה לאשתי וקיבלתי ״רשאי״.
למה שהיה בהמשך נגיע יותר מאוחר, אבל אני רוצה להגיע לעניין שלשמו התכנסנו כאן. לפלאשבק הראשון.
במהלך השבועיים הללו, צברתי עשרות, אם לא מאות שמות ומספרי טלפון של אנשים שהתנדבו או פנו אלי, גם כאן יש הרבה סיפורים. אבל אני רוצה לחזור לכיוון המקורי.
אני די אובססיבי לגבי שמירת שמות בספר הטלפונים שלי. אני מקפיד לרשום שם פרטי ושם משפחה. כל אחד בשדה שלו וגם משהו נוסף על הבן אדם. כדי שתהייה לי איזו שהיא אסוציאציה מי זה.
ככה זה הלך שבועיים. עוד ועוד טלפונים ושמות. ובלילה כשאני לא נרדם, או מתעורר באמצע הלילה, מה שקרה הרבה מאוד בשבועיים הללו, אני עובר על ההודעות שהצטברו במהלך היום שאליהן לא הספקתי לענות או שרפרפתי עליהן. וקצת פותח פייסבוק וכאלה.
והפייסבוק, יימח שמו, יש לו את הפונקציה הזו שמקפיצה הצעות לחברות של כל מי שהוא מוצא בספר הטלפונים או ששהיתם במהלך היום בסביבתו. גועל נפש החוצפה שלהם.
ופתאום קופץ לי שם של מישהי.
ושם המשפחה שלה ייחודי.
והוא דוקר לי את המוח, כי נתקלתי בו מתי שהוא. אני מנסה להיזכר וכלום לא עולה. זו תופעה רגילה (לפחות אצלי) ומניסיוני אני יודע שכמה שאתאמץ להיזכר, זה לא ילך. אני חייב לעזוב את ההתעסקות בזה וההקשר יצוץ מתי שהוא לבד.
וכמו שחשבתי, זה עולה לי לבד לזיכרון תוך כמה דקות.
הבת של השכן שגר מולנו בילדותי, התחתנה עם מיכאל, ששם המשפחה שלו הוא זה שזכרתי. לא ראיתי את שניהם כבר 50 שנה, אבל אני נזכר בהמון דברים.
כתבתי לה.
שאלתי אם היא הבת של נעמי ומיכאל.
זו שאלה שאני חושב שלא תישאל בין שני אנשים שאינם ישראליים.
״אכן״ היא עונה לי מיד.
ואני מספר לה על סבא וסבתא שלה.
הם היו עבורי כמו זוג הסבים השלישי שלי.
הם גרו בבית מעבר לרחוב.
אם הייתי חוזר הביתה ואמא שלי לא היתה בבית, מה שקרה לעיתים רחוקות, הייתי פשוט הולך אליהם.
להם היתה טלוויזיה כשרק המציאו את הדבר הזה. היינו הולכים אליהם לראות מבט לחדשות עם חיים יבין והשעון שסופר את הדקה עד תחילת מהדורת החדשות.
אצלם ראיתי את הנחיתה על הירח ואת המצעד של אחרי ששת הימים (שראיתי אותו על באמת רק כמה שעות קודם).
עבדתי אצל סבא שלה בחופש הגדול בשישית. הוא היה אינסטלטור ולימד אותו לחפור תעלות ביוב ולעשות הברגות ולחצוב קירות. וכאשר שתלתי דשא בחצר של הורי והייתי צריך להרכיב צנרת להשקיה הוא אמר לי להיכנס למחסן שלו ולקחת מה שאני רוצה.
המחסן הזה היה הבלגן הכי גדול שראיתי בחיים שלי, אבל הייתי נכנס אליו לפעמים סתם בשביל הכיף, לשחק עם כל מיני צינורות וחיבורים.
אז צלצלתי לאמא שלי וסיפרתי לה.
ונזכרנו ביחד בעוד כל מיני דברים. איך במלחמת ששת הימים, כשאבא של היה מגויס כמה חודשים, שולם, כך קראו לו, היה נכנס כל יום לראות איך אנחנו מסתדרים, ואם צריך משהו. ואם היה צריך לנסוע לאן שהוא, אז מסיע אותנו.
וככה במלחמת ההתשה וביום כיפור.
וההרגשה הזאת, שלא היינו לבד ויש עוד מישהו שאיכפת לו ממך, למרות שהוא לא בן משפחה, אבל כמו.
וכל זה למרות שבאותו ישוב קטן יחסית, גרים שני זוגות סבים ודודים ודודות.
למרות זאת יש עוד אנשים שאיתך.
זה עשה לי חיבור מאוד חזק להיום, למצב של תחושת הביחד הזו שמחזיקה אותנו.
אבל יש עוד כמה אירועים כאלו שקפצו לי…