אבא שלי נפטר לפני כמעט שלוש שנים. כל כמה ימים משהו מקפיץ לי אותו לזיכרון.

בחודשים האחרונים, המשהו הזה, קורה הרבה יותר פעמים, כי כל פעם שאני רואה בטלוויזיה טנק או ג׳יפ, אני נזכר בו.

הוא היה בשיריון, אבל לא טנקיסט אלא סייר. סייר זה מסוג המקצועות הנכחדים שדור הדיגיטל כבר לא ממש מבין מה זה.

את דרכו הצבאית הוא התחיל בכלל בנח״ל, מה שפעם קראו לו נח״ל מוצנח. הלך לקורס מ״כים במסגרת ״האחוזים״ של גרעין נח״ל שהיה מיועד להתיישב למשגב-עם. לאחר סיום הקורס הוצב כמפקד הנח״לאים שהיוו את גרעין ההתישבות בקיבוץ בחן שישב ויושב עד היום על הקו הירוק בין קלקיליה וטול כרם.

אבא השתחרר מהשירות הסדיר כמה חודשים לפני פרוץ מבצע סיני והוצב בגדוד חי״ר. חבר שהכיר אותו ״משך״ אותו למחלקת הסיור של חטיבת השיריון 37, שהיתה בשלבי הקמתה ושם הוא הכיר את שולם זוהר, בן כפר וויתקין, מפקד מחלקת הסיור ומאז ועד סוף שירותם במילואים הם לא נפרדו.

אז מה זה בכלל להיות סייר? הטנקים של אז היו קופסאות מתכת סגורות, שפרט למפקד, לאף אחד מיושביהם לא היה ממש שדה ראיה החוצה ובוודאי שלא ראיה היקפית. במצב הזה, היכולת להתמצא במרחב ולמצוא את דרכך היא מוגבלת מאוד מצד אחד ומצד שני הטנק עצמו מסורבל לתנועה, מאוד בולט בשטח ומייצר המון אבק, כך שניתן להבחין בו מרחוק.

כאן באו הסיירים עם הג׳יפים הקטנים והזריזים ליידי ביטוי. תפקידם היה להוליך את הטנקים אל שדה הקרב ובשעת הצורך גם לשמש ככלי לנייד אנשים וציוד אל הטנקים הפרוסים בשטח.

החיבור של אבא אל הג׳יפ ואל תפקיד הסייר היה כמעט טוטאלי. לא הייתי איתו אף פעם בשירות המילואים ואני לא מעיד פה מכלי ראשון, אבל אם אני מחבר את מה שראיתי אצלו בטיולים וממה ששמעתי ממנו ומחבריו בסיפורים, ניתן לבנות את התמונה.

אני מדמה אותו לקאובוי הזה מהמערבונים, שמחובר לסוסו ברמה העל-חושית, שמכיר את השטח ואת סימני הטבע ולכן יתמצא בכל מקום ושידע תמיד לאלתר איזה פיתרון סטייל מגיוור לכל בעיה שתיקרא בדרכו.

הוא הכיר את הארץ מכל הכיוונים. בכל שירות מילואים הם היו חורשים חצי מדינה בניווטים. מצפן ומפת אחד למאה אלף, זה כל מה שהיה להם. גם בטיולים בשבתות, היינו נוסעים עם מפות כאלו. מגיל כלום הוא כבר לימד אותי איך לראות את השטח לפי קווי המפה.

גם בעבודתו הוא נסע המון, בכל הארץ, ואהב מאוד לנהוג והכיר כל חור.

נהיגה בתנאים קשים היתה הדבר האהוב עליו. בחיי היום יום הוא לא היה מהג׳יפאים האלו עם הפיג׳רו או הלנדקרוזר של שבת. הוא היה ג׳יפאי של מילואים, שגם הצליח להשיג לעצמו ג׳יפ כרכב עבודה. זה כבר יהיה סיפור נפרד בפני עצמו.

לג׳יפ צבאי של יחידת מילואים יש שתי תכנות עיקריות.

האחת, אין תוואי שטח שהוא לא יכול לעלות או לרדת בו. ללא תלות אם יש לו דרך מתחת לגלגלים או לא.

התכונה השניה, שכנראה קצת תלויה בראשונה, היא שתמיד תתרחשנה בו תקלות הקשורות לעייפות החומר.

אני חושב שמשתי התכונות הללו הוא מאוד נהנה.

לפי הסיפורים, פעם אחת באמצע הלילה, קרס אחד הקפיצים של הסרן האחורי. במקום לחכות בשטח עד הגעת חוליית החילוץ אבא מצא גזע עץ, ניסר אותו אותו למידה הנכונה וככה הם נסעו עד ״הבסיס הקרוב״. זה רק קרה בצאלים והבסיס הקרוב היה בכורדני, היום קרית אתא.

כן, וגם אצל חלק מהאנשים עולה בוודאי השאלה, ״מה זאת אומרת ניסר, איך ניסר?״

אז ברור, מסור הוא אחד הכלים שתמיד צריך שיהיו בארגז הכלים של המילואים. היה אצלנו דבר כזה.

או סיפור נוסף. גם הוא כמובן התרחש באמצע שום מקום. פתאום מנועו של אחד הג׳יפים כבה.

אחרי בדיקות מקיפות נראה היה שמשאבת הדלק קרסה. שוב נפתח ארגז הכלים, משם אבא שלף את צינורית הפלסטיק, שהשימוש העיקרי שלה עד כה היה לשאוב דלק ממיכל דלק אחד לשני. הפעם צינורית חוברה לגריקן דלק שהוצב על מכסה המנוע מצד אחד לפתח כניסת הדלק של הקרבורטור מצידה השני.

את הבעיה של החזקת הג׳ריקן במקומו פתרו בצורה הבטיחותית ביותר לאותו זמן. מישהו ישב כל הנסיעה על מכסה המנוע והחזיק אותו, עד שהמחלקה יצאה מהשטח ועלתה על כביש ומשם פשוט גררו את הג׳יפ הנכה חזרה לבסיס.

והיו עוד כאלה, אבל השיעור נלמד. כשצריך (ואין ברירה), אפשר לתקן הרבה דברים בשטח.

יישמתי את מה שלמדתי בכמה מקרים. לא עם ג׳יפ. לא במילואים. אבל בכל המקרים בעקבות איזה אירוע פזיז שאירע באחריותי….