אחרי שנתיים כנווט בטייסת 105, הוצבתי לתפקיד ביחידת השליטה המרכזית במטה חיל האוויר בקריה.
הייתי סגן צעיר ולא הכרתי שום דבר בחייל האוויר חוץ מהטייסת והבסיס בהם שרתתי. בניגוד לרוב בני גילי בטייסת, ששכרו דירות בתל אביב, אני גרתי בשיכון המשפחות. את תל אביב הכרתי רק בתור ״תייר״, ומאחר וגדלתי ברעננה והייתי מנותק מכל הווית העיר הגדולה,
תפקידי על הנייר הוגדר בשם הארוך והמפוצץ ״קצין כוננות וכשירות ביחידת שליטה קרקעית״ שעמד ביחס הפוך למהותו. בפועל הייתי סגן מפקד גף קשל״טים אך לכך לא היה תקן ולכן הומצא השם הארוך.
העיסוק בתפקיד עצמו הצריך בממוצע שעה ביום. בשאר הזמן עסקתי באלף ואחד דברים אחרים.
סביבת העבודה הייתה לא ״שגרתית״. הכל היה צפוף ודחוס, ובניגוד למבנים ״מקובלים״, כל הקירות והמסדרונות היו מעוגלים, מה שגרם לאנשים רבים לחוסר אוריינטציה מתסכלת.
ה״בור״ הישן של חיל האוויר נבנה כיציקת בטון דמויית איגלו, על בסיס תבניות שישמשו ליציקת כיפת איכסון מטוסים אי שם בסוף שנות החמישים. תחשבו על חצי כדור בקוטר של 20 מטר בערך ובגובה של עשרה מטר. לאורך הקיר של שליש ההיקף נבנו שתי קומות של תאי עבודה, שלכולם יש חלון משותף גדול המשקיף את מרכז הכאילו ״איגלו״ הזה.
במרכז האיגלו, על רצפת הבסיס הותקן שולחן ענק, המורכב מריבועי עץ בגודל מטר על מטר, שעליו מצוירת מפת המדינה וחלק קטן משטחן של המדינות השכנות.
סביב השולחן, עמדו חיילות שאחזו בידן מוטות אלומיניום ארוכים שבקצה שלהם היה ראש מגנטי. הן עמדו בקשר טלפוני מול בנות ביחידות הבקרה ומיקמו על השולחן את המטוסים שטסו בשמי המדינה. בפי העם הן נקראו באופן די טבעי ״הדייגות״ וכל החלל הגדול הזה שאליו השקיפו כל יושבי התאים נקרא באותה אנלוגיה ״האקווריום״.
הפטנט הזה להצגת התמונה האווירית הוא ממש לא המצאה ישראלית. הוא הושאל או נגנב מחיל האוויר הבריטי ששלט באופן הזה במטוסיו בזמן הקרב על בריטניה.
איך אני יודע את זה? סיפור ארוך.
בין שאר עיסוקי ביחידה, הייתי אחראי גם על המעבר שלה בשעת חירום לאתר חליפי. מה שנקרא ״פריסת חירום.״
באחת הנבירות שלי בכל מיני ספרים שאף אחד לא פתח אותם עשרים שנה לפני (כאמור הייתי משועמם לפעמים) גיליתי שיש דבר כזה, ״בור משני״ או ״בור חירום״ בחפץ חיים, שהיה אז בסיס ההדרכה של מערך הבקרה. כל מי ששאלתי, כולל אנשי מילואים ותיקים, לא שמעו ולא הכירו את הדבר הזה.
זו היתה הזדמנות מצוינת ליום בריחה מהבור, מה גם שזה ממש קרוב לבסיס חצור שבו גרתי. עסקה מושלמת. תאמתי עם רס״ר הבסיס, שלא הבין בכלל מה אני מחפש, שאגיע ונסתובב בבסיס כדי למצוא את האתר.
לפי מה שהבנתי מהכתובים, זה היה צריך להיות מבנה די גדול, בנוי מבטון ולהבנתי תת קרקעי. כי הוא צריך להיות ממוגן. כשהגעתי לבסיס והסברתי מה אני מחפש, הרס״ר אמר לי מיד שלושה דברים:
א. אין פה שום מבנה תת קרקעי,
ב. המבנה הכי גדול שיש פה זה המפקדה ואין סיכוי שאתם פורסים לשם,
ג. אני יודע מה אתה מחפש, אבל אני לא חושב שזה ימצא חן בעינייך.
הוא לקח אותי למה שנראה כמו חורבת בטון עתיקה, שהוסתרה ברובה על ידי צמחיית פרא, ממש במרכז הבסיס. היינו צריכים לעקור כמה שיחים כדי להיכנס פנימה.
מסתבר שהמבנה היה שלד של מה שהיה צריך להיות בתחילת שנות החמישים מפקדת חייל האוויר, אך ננטש לפני שהוא נכנס לשימוש כתוצאה מההחלטה למקם את מטה החייל בקריה בתל אביב.
זה היה בעצם חדר אחד גדול, שהחלק המרכזי שלו הוא משטח, שסביבו בחצי קשת, בנויים שתי שורות של דלפקים או מעיין שולחנות מבטון. משהו שנראה כמו אולם תיאטרון קטן.
המבנה היה טחוב, על שלוליות מים פה ושם, ברמה של שלד בנין בלבד, בלי ריצוף, בלי דלתות ובוודאי שבלי חשמל. נראה שאף אחד לא השתמש בו מעולם.
אבל, תוך חודשיים ומשהו, אחרי עבודת הכנה מפרכת, פרסנו למקום את כל המטה המבצעי של אותם ימים לתרגיל הערכות בחירום שהיה בסך הכל מאוד מוצלח, אבל לא מעט אנשים מצוננים וחולים.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו השתמש במבנה הזה לייעודו.
אבל למה סיפרתי את זה ואיך זה קשור?
בפעם הראשונה בחיי בה טסתי לחו״ל באדם בוגר (והשנייה בחיים בכלל), ״נתקעתי״ בלונדון לשלושה ימים.
איך אפשר להיתקע בלונדון זה כבר לסיפור אחר, לא עכשיו. מפה לשם, גיליתי שיש מוזיאון של חיל האוויר המלכותי בהנדון, די קרוב. נסעתי. הייתי המבקר הכמעט יחיד במוזיאון באותו יום.
בתור אחד שבחיים לא היה במוזיאון תעופה, ואוהב תעופה, הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות.
הגעתי לחלק של המוזיאון שמוקדש ל״קרב על בריטניה״. יש שם אולם שאליו העתיקו את חדר השליטה האווירית מתקופת מלחמת העולם השנייה.
מיד שנכנסתי לאולם הרגשתי שכבר הייתי במקום הזה. לקח עוד כמה שניות להבין למה.
זה היה אחד לאחד אותו מבנה כמו ההוא בחפץ חיים. זה כמובן הפוך, ההוא בחפץ חיים הוא כמו זה. אותן מידות, אותו סידור של דלפקים ועכשיו גם הבנתי מה היה פשר החלל המרכזי הגדול במרכז. שם עמד אותו שולחן עם ה״דייגות״. הבובות בתצוגה החזיקו בדיוק את אותן חכות.
״בום״.
אגב, אמרתי שהיתי כמעט לבד במוזיאון. זה היה נכון בהתחלה.
בעודי מתבונן באולם השליטה, שמעתי קולות דיבור וצחוקים מאזור תצוגת המטוסים. מאוד לא אופייני לבריטים, ועוד במוזיאון, שידברו בקול רם. סיקרן אותי מי אלו.
הלכתי לפי הקולות ומצאתי חבורה של שישה גברים מבוגרים, לבושים אזרחית אבל עם עיטורים צבאיים על החזה.
מסתבר שאלו טייסי מלחמה העולם השנייה, שלושה גרמנים ושלושה בריטים שנפגשו להרמת כוסית לזכר הימים ההם. ברגע שהם התחילו ללכת זיהיתי שאחד מהם הוא לא אחר מאשר דאגלס באדר, הטייס הקיטע, גיבור המלחמה. קראתי את ספרו וראיתי את הסרט עליו. אגדה אמיתית.
עוד על תקופת הבור בהמשך…