סבא שלי, אבא של אמא שלי, היה בנאי. למען האמת גם הסבא השני שלי היה בנאי ושניהם היו גם לולנים. אבל זה להזדמנות אחרת, הלול.
הוא בנה די הרבה בנינים ברעננה ויש כמה כאלו שעומדים עד היום. אחד שזכור לי מאוד, היה בנין דירות בן שלוש קומות עם שתי כניסות, שהיה ליד בית הספר ממלכתי ב׳, בו למדתי.
מה זה ליד, בדיוק מול המבנה בו הייתה הכיתה שלי.
יום אחד בסוף הלימודים רציתי לראות אותו. אז התחלתי להסתובב בבניין וחיפשתי אותו.
תחשבו קצת איך נראה בנין בבניה ואיך נראה ילד בן 8 שמסתובב חופשי בבניין.
כשמצאתי אותו, הוא מאוד נבהל לראות אותי מסתובב שם בין כל הברזלים והבלוקים והוא צעק עלי כל כך חזק שצלצלו לי האוזניים והוציא אותי משם על הידיים.
סבא שלי לימד אותי גם להשתמש בפטיש. בדרך הקשה. הוא אסף מהבניין מסמרים עקומים שהוצאו מהקרשים של תבניות היציקה, מה שנקרא בלשון המקצועית, עבודת טפסנות.
הוא הושיב אותי עם ערמת המסמרים, אבן ופטיש והדגים לי איך ליישר את המסמרים על האבן. ככה ישבתי שעות, מיישר את המסמרים ודופק מדי פעם לפעם את האצבעות, אבל מוציא תפוקה. אחר כך התאמנתי בלדפוק את המסמרים על קרש. ככה מגדלים אומן פטיש.
אחרי שלמדתי לשלוט במלאכת הפטישאות, הלכתי עם מוישל'ה, הילד של השכנים לאחת משתי הנגריות שהיו ליד הבית של סבא וסבתא שלי, נברנו בפחים והוצאנו מהם חתיכות עץ שמהן בנינו אחר כך כל מיני יצירות מופת.
כשהייתי בן 9-10 הורי הגדילו קצת את הבית בו גרנו. באופן טבעי שני הסבים היו אמונים על הבניה. הייתה רק בעיה קטנה. הם לא היו מסוגלים לעבוד ביחד. אחד היה מפ״מניק שרוף והשני אחדות העבודה ובזמנים ההם זה היה כמו מפגש בין חמצן לשמן. יש מגע ובום, זה מתפוצץ!
אז כל אחד מהם עבד בזמן אחר, ובא שקט על רעננה.
באחד הימים הגיעה משאית עם בלוקים ופרקה אותם בחצר. אלו היו בלוקי 7, בלוקים דקים המשמשים לבניית קירות פנימיים. חזרתי בסוף הלימודים הביתה וראיתי איך סבא מכניס בכל פעם שני בלוקים, שם טיט ומציב את הבלוקים במקומם. קצב ההתקדמות היה איטי מן הסתם. מתי שהוא הוא סיים את יום העבודה וחזר לביתו.
אני החלטתי שצריך להזיז את העניינים קצת יותר מהר. התחלתי להכניס בלוק אחר בלוק פנימה ולאט לאט בניתי ערימה בתוך החדר. הבלוקים אמנם היו קטנים יחסית אבל גם אני הייתי ילד די קטן.
ככה עבדתי עד שהיה חושך. כבר בקושי זזתי, כאבו לי הידיים והאצבעות שלי היו משופשפות ובוערות.
למחרת לא הצלחתי לקום מהמיטה מאפיסת כוחות ונשארתי בבית. כשסבא שלי הגיע לעבוד, הוא ראה שכל הבלוקים שהיו בחצר מסודרים בערימה יפה בתוך החדר. הוא הבין מה קרה ונכנס רותח מזעם וכולו אדום לחדרי. למזלי, כשהוא ראה מה מצבי הוא עצר את עצמו ויצא לעבוד בלי לומר מילה.
למחרת כבר התאוששתי ואז הוא ישב איתי קצת יותר בשקט והסביר לי שהרעיון נחשוב בחיים הוא לנצל את הגוף בחוכמה. ואם הבאתי את עצמי לאפיסת כוחות ״והפסדתי״ יום עבודה זה לא שווה את העניין.
איך זה מתקשר לחיל האוויר? אז בשבת אחת באו ארבעת הסבים והסבתות לבקר בבסיס חצור יחד עם ההורים שלי.
לקחנו אותם לסיור הרגיל בבסיס. בדרך חזרה, כשעברנו ליד מבנה דו קומתי שעמד מול מועדון המשפחות, פתאום סבא שלי אומר ״אני לא מאמין שהבניין הזה עדין עומד״!
ואז הוא סיפר לנו סיפור שלאחר מכן שמעתי אותו מעוד מקורות. אחד מהם מופיע בספר היסטוריה של סולל בונה. את השני סיפר לנו שמוליק פינסקר, אפילו במבטא יידישאי מתאים בטיול באזור בארי רק לפני שנה.
והסיפור הולך ככה.
אנשי סולל בונה הועסקו על ידי הצבא הבריטי בבניית הבסיסים שלהם בארץ ישראל. זה היה בתחילת שנות הארבעים בתקופה שבה נבנו כל שדות התעופה הצבאיים שחלקם שימשו ומשמשים עד היום את חיל האוויר ביניהם רמת דוד, תל נוף וחצור ועוד כעשרה אחרים שהיום כבר אינם בשימוש.
סבא שלי, כמו הרבה עובדי סולל בונה ברעננה ובכל הארץ, היה בעצם חבר הגנה. וההגנה הייתה צריכה חומרי בניה כדי לבנות ביצורים בישובים היהודיים. סבא שלי היה בין בוני בסיס קסטינה, היום חצור.
אז הטריק היה פשוט וכך הוא תאר אותו: לאנגלי שפיקח על הבניה, היה סדר יום קבוע. בשעה ארבע הוא היה הולך לשתות כוס תה עם עוגה ובשעה חמש, מסיים את יום העבודה והולך למגורים. ומה עשו עובדי סולל בונה? הם תיזמנו את סיום היציקה לשעה ארבע. כשהאנגלי הלך לשתות תה, הם הלכו ומשכו את הברזלים החוצה מהבטון, שטפו אותם והחביאו אותם הרחק מהעין לשימוש לטובת הציבור.
מדי פעם, כשכבר לא שרתתי בחצור, וכשיצא לי להגיע לשם, הייתי מבצע סיור קבוע ליד שיכון המשפחות, כדי לראות האם הבניין המסוים שסבא של דיבר עליו עוד עומד. הוא עמד על מכונו כמעט שבעים שנה ונהרס רק כדי לפנות מקום לבניה חדשה.
הרבה ברזל לא היה בבניין, אבל בנו אותו אנשים מפלדה. כנראה שזה מה שהחזיק את הבניין.