לדעתי, חמ״ל הנעדרים היה תופעה די ייחודית וחריגה מהרבה היבטים.
מי שבאים מחברות, ארגונים, מוסדות לימוד או מסגרות ביטחוניות, רגילים לכך שהם נכנסים למערכת עובדת שיש לה יעדים, מטרות ואמצעים, ובזמן שהם ממלאים תפקיד במערכת, הפעילות יכולה לשנות מגמות וכיוונים במידה כזו או אחרת.
גם למי שמוטלת עליו משימה להקים מבראשית יחידה או פעילות, יש איזה שהם קווי פעולה מוגדרים ומצופה ממנו לשתף פעולה עם גופים אחרים.
החמ״ל התחיל לעבוד בתוך וואקום. לא הוצגה דרישה מבצעית מוגדרת להקמתו ולא הוגדרו לו מטרות מדויקות. הכל היה מאוד אמורפי.
בעצם כל צמיחתו נבעה מממנו עצמו, מהנשים והגברים שפעלו בו, ובזה אני רואה את הייחוד שלו.
אנשים שזיהוי צורך וחשבו שיש להם אפשרות לטפל בו, קיבלו את כל הגיבוי לפעול בכיוון הזה.
כמה דוגמאות, שהן חלק קטן מהיוזמות.
אנשים פונו מהשטח כשהם פצועים לבתי חולים. לחלקם לא היו שום אמצעי זיהוי והם אושפזו כאנונימיים. בעקבות זאת נפתחה פעילות מול בתי החולים. בתחילה הם לא ממש רצו לשתף פעולה אך כשהם הבינו שיש ביכולתנו לסייע להם בהצעות לזיהוי הם החלו לעבוד איתנו.
שולחן הטיפול במשפחות החללים החל לפעול גם הוא כתוצאה מזיהוי צורך לסייע למשפחות שלא קיבלו מענה מהרשויות.
גם בתחום עיבוד המידע התרחש תהליך דומה. עלו מספר רעיונות כיצד ניתן יהיה לבצע זיהוי אנשים לפי התמונות אותן שלפנו מהרשתות החברתיות. חברות שונות הציעו פתרונות טכנולוגיים. מתנדבים שבחיי היום יום עובדים בחברות מתחרות הגיעו לחמ״ל ושיתפו פעולה אחד עם השני במטרה להביא פתרונות כאלו.
הייתה לנו בעיה להגיע לבסיס נתונים אחוד ויציב. זה לקח זמן מכיוון שהעבודה נעשתה עם נתונים ״חיים״ משהו שבאף מקום לא יקרה, אבל כאן הכל התפתח ורץ בקצבים גבוהים מאוד. גם כאן, התפתחה יוזמה לנסות להגיע לפתרון בכיוון שונה ובעצם התנהלו במקביל שני מאמצי פיתוח, עד שבסופו של דבר נבחר האחד שנתן תוצאה מספקת.
מצב כזה שבו כל בעל יוזמה יכול לייצר פעילות משמעותית, קיים חשש רציני להתבדרות של המערכת והובלתה למקומות מסוכנים. בארגונים היררכיים יש לכך תשובות די ברורות. כאן היה צריך מצפן.
היה מאוד מעניין לראות כיצד פועל המצפן הזה כאן.
קרין נהון הפעילה את החמ״ל פנימה ובעצם נתנה את החופש לנקוט ביוזמות השונות ועודדה אותן. זו יכולת די מרשימה לביזור סמכויות ועידוד חשיבה יוצרת שהרבה מנהלים סובלים מחסרונה.
לצידה נוכח תמיד ארי הראל ששמר על גבולות הגזרה. עד איפה אפשר להתקדם ומהן מגבלות הפעולה שלנו. תמיד בשקט, אך מאוד החלטי כשצריך. אני מסתכן ומנחש שלא כל מי שפעל בחמ״ל הבין את חשיבותו.
לצד קרין וארי היה דן חלוץ שנתן, כך אני הרגשתי, את התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול ומשמעותי.
את דני אני מכיר כבר הרבה שנים, בתור טייס מהולל ומפקד ובשנים האחרונות גם מעולם התעופה האזרחית.
מבחינתי עד אז הוא היה ״המפקד״.
הדינמיקה שנוצרה כאן, שהחלה בזה שקרין קראה לו ״דני״ איפשרה לי גם להשתחרר קצת וליצור קשר פחות רשמי.
אחת הבעיות שעליהן שוחחנו היתה כיצד ליצור שיתוף של הצבא בנתונים שהיו ברשותנו. אני בדרך כלל לא מתלהב מניצול קשרים להשגת מטרות, אבל פה הרגשתי שהצורך מצדיק את זה. הצעתי שאזמין לביקור את אלוף במילואים רן גורן, לשעבר ראש אכ״א, והבוס שלי כיום, על מנת להראות לו מה אנחנו עושים ומה יכולה להיות תרומתנו לצה״ל, כדי שהוא יפתח לנו את הדלת.
חלוץ חשב שזה יכול להיות רעיון טוב. ואכן, לאחר הסבר קצר, רן דיבר עם מי שדיבר והסביר מה שהסביר ותוך פחות משעה נוצר קשר ראשוני עם אכ״א ולמחרת נפתח ערוץ תקשורת ישיר ביני לבין אחד הקצינים בחמ״ל ודרכו העברנו מידע שנאסף אצלנו.
בסוף השבוע הראשון, פעילות החמ״ל כבר משכה את תשומת ליבם של כל הגופים הביטחוניים, שהתחילו להבין שיש בידנו ריכוז מידע רב וחשוב ונוצרו ערוצי שיתוף פעולה קבועים.
עוד קצת על כל מיני אנשים שזכיתי להכיר בחמ״ל בפעם הבאה…