בשלושה פרקי זמן במהלך שירותי הצבאי, הצטלבה דרכי עם מי שהיה מפקד הטייסת הראשון שלי.
היום הראשון בו נפגשנו היה בתדריך הבוקר בטייסת 105, אליה הוצבתי לאחר סיום קורס האימון המבצעי.
בחדרי התדריכים של טייסות שנות השבעים, הריהוט הסטנדרטי היה שולחנות עץ צרים וארוכים המקובעים למרצפות וכיסאות פלסטיק המחוברים לרגלי השולחן עם זרוע קפיצית. די ספרטני, לא ממש נוח לישיבה ממושכת אבל מאוד יעיל לצורך שטיפת החדר ומאוד מקשה על הרדמות בתדריכים ותחקירים ארוכים ומשעממים. קשה אבל לא בלתי אפשרי, כפי שהוכח לא אחת על ידי כמה אנשים.
אבל נחזור לאותו תדריך בוקר ראשון, שהיה גם היום הראשון ״בתקופה״.
ופה צריך פתיחת סוגרים קטנה למי שלא מכיר את חיל האוויר. חיל האוויר עובד לפי תקופות. בזמנו היו אלו 3 תקופות בנות 4 חודשים כל אחת, שמתחילות ביולי, נובמבר ומרץ. בתחילת וסוף תקופה גם מבוצעים רוב שינויי האיוש, אנשים מגיעים לטייסת או מוצבים לתפקידים אחרים בחייל.
כך שבעצם תחילת תקופה היא בבחינת פתיחת ״דף חדש״ בחיי הטייסת. סגרנו סוגריים.
לאחר סיום התדריך ״הרשמי״, קם סמ״ט ב׳ ונותן עוד שנים שלושה דגשים לגבי הטיסה, אחריו עולה סמ״ט א׳ ומדבר על חלוקת התפקידים לתקופה (אני זכיתי בכבוד המפוקפק של עוזר קצין ניווט, צרה לא קטנה אבל יותר טוב מקצין גינה).
בסוף עולה מפקד הטייסת.
״כולם לשים רגלים על השולחן!״
הלם של חצי שניה, אבל אני רואה שכל חדר התדריכים ממלא אחר הפקודה המוזרה בלי יותר מדי היסוסים, יאללה, רגלים על השולחן.
הוא הולך במעבר שבין השולחנות ומצביע ״אתה לך לצחצח נעלים״, ״אלו נראות כמו נעלי טניס, לא טסים עם נעלי טניס. עם נעלי טניס אפשר לעבוד בגינה״, ״אתה, זה לא מספיק טוב, 10 לירות קנס ואתה בא איתי כדי ללמד איך לצחצח״.
למזלי, כצעיר פעור שזה עתה סיים קורס, הצחצוח שלי היה מספק ועברתי את המבחן הראשוני.
הפגישה המחודשת הבאה שלנו התרחשה לאחר עשר שנים.
הוא רק קיבל את הפיקוד על הבסיס ואני טייס ״צעיר״ בטייסת. אנחנו נפגשים יומיים-שלושה לאחר שהגעתי לטקס הענקת דרגת ברס״ן שלי.
בסיום הטקס הוא תופס אותי בצד ומודיע/מבקש ממני להיות המדריך האישי שלו על המטוס.
למתבונן מבחוץ זו נראית סיטואציה קצת מוזרה, אבל לי היא מובנת לגמרי, קודם כל ברמת האיש עצמו. מהיכרותי איתו, אין לו משחקי כבוד, עובדים עניינית ומקצועית, לכן זה לא מפתיע אותי.
הפעם האחרונה שהוא טס על סקייהוק הייתה לפני 10-12 שנים וגם אז זה היה דגם ישן יותר ונטול מערכות ניווט ובקרת ירי לעומתי, המגיע עם ידע מעמיק באותן מערכות מכיוון שהייתי נווט לשעבר וטס על מטוס מהדגם החדש כבר ״המון״ זמן. בתכ'לס שמונה חודשים, נגיד שזה המון זמן…
בשבועות הבאים, זומנתי ללשכת המפקד פעם או פעמיים בשבוע, בסיום יום העבודה וישבנו ללמוד את מערכות המטוס והבד״ח. פה ושם גם דיברנו על החיים וחיל האוויר והצבא.
נקודת המחלוקת המרכזית ביננו הייתה בעניין המשמעת. היה פה סיפור ארוך שאולי אחזור אליו פעם, אבל הוא הגיע שוב לעניין הנעלים. צחצוח הנעלים.
זה עלה בשיחות שלו עם החיילים בבסיס וגם בטייסת. וזה לא נראה שזה מגיע מגישה של רס״ר משמעת אלא מכיוון הרבה יותר אכפתי. הזכרתי לו את אירוע תדריך הבוקר ההוא.
בתשובה קיבלתי הרצאה של רבע שעה על איך שהוא רואה את העניין.
יש פה ענין מעשי. אם לא תצחצח את הנעלים, העור ישחק, מים יתחילו לחדור אל תוך הנעלים ובסופו של דבר הנעליים תתבלינה ויהיה צורך להחליף אותן. גם יהיו למי שנועל את הנעלים רגלים רטובות בחורף וגם בזבוז של כספי המדינה.
המשמעות ״המשמעתית״ של העניין היא שמי ששומר על נעליו, קרי על רכוש הצבא, גם ישמור על רכוש אחר ועל נהלי העבודה.
את ההסבר המעשי היה לי די פשוט לקבל, אבל ההקשר הרחב יותר, היה נראה לי קצת מופרז.
הצטלבותנו השלישית התרחשה עוד כמה שנים קדימה כשהוא מפקד בסיס ואני רל״ש רל״א. שוב למי שלא מכיר את חיל האוויר - ראש לשכת ראש להק אוויר.
מפעם לפעם הוא הגיע לדיונים בלשכה ובדרך כלל שמרתי לו מקום לצידי והחלפנו מפעם לפעם רכילויות על משתתפי הדיון. צריך קצת עניין בחיים.
אחד היתרונות הבולטים של תפקיד הרל״ש היא האפשרות להכיר יחידות ומקומות שאליהם לא נחשף קצין ״רגיל״ בתפקידו.
אירוע מסוג זה היה ביקור בנושאת מטוסים אמריקאית בזמן שמתקיימות בה טיסות. אם אינני טועה זו היתה נושאת המטוסים ״אייזנהוור״ שמטוסיה תרגלו תקיפות במטווחי חיל האוויר.
כיאה לביקור של בעל התפקיד השלישי במדרג של חיל האוויר (לא אני כמובן, רל״א), אירחו אותנו בכל רחבי הבסיס הצף הזה, נפגשנו עם מפקד הצי השישי ומפקדי היחידות ונכנסנו לרוב חדרי הפיקוד בספינה.
הדבר שבלט לי מאוד בדבר העצום הזה הוא שחמשת אלפים האיש שמשרתים על הספינה, שכל אחד מהם שייך ליחידה אחרת ולבוש בצורה אחרת, נראים כאילו הרגע הוציאו אותם מתצוגת אופנה.
גם אלו שאינם לבושים במה שנראה לנו כמדים, ויש שם באמת מגוון גדול מאוד של צורות לבוש רשמיות, כולם נראים מאוד מסודרים ומאוד אחידים בתוך תת הקבוצות שלהם.
עוד דבר מאוד בולט הוא שכל הספינה מצוחצחת. במסדרונות הארוכים, יש כל כמה מטרים, ברז כיבוי עשוי נחושת או ברונזה. הברז מצוחצח ומבריק ואפשר להשתמש בו בתור מראה. כנ״ל כל המעקים, ידיות האחיזה וידיות הדלתות.
למראה המצוחצח והמרשים הזה אפשר לחבר גם את האבטחה או ביטחון הפנים. בנקודות מסוימות במסדרון, עומדים שומרים. לבושים מדי צי לבנים מגוהצים. דרישת המינימום לתפקיד היא כנראה 180 ס״מ ו-120 ק״ג מינימום, ויש להם אלת עץ באורך מטר שמחוזקת לרוחב החזה בשתי הידיים. וכל מראם אומר ״רק תנסה לעבור אותי..״
האירוע שעשה עלי את הרושם הכי חזק ואותו אני זוכר עד היום התרחש כשעלינו למרפסת התצפית שליד עמדת ה-Airboss, המקביל אצלנו למגדל הפיקוח.
באותו זמן חזר לנחיתה גל המטוסים הראשון שיצא לתרגול התקיפה. בשלב זה המטוסים נוחתים אחד אחרי השני בהפרשים של 45 שניות, על המסלול הקצרצר של נושאת המטוסים, נבלמים על ידי כבל העצירה ומפנים את המסלול בזריזות על מנת לאפשר למטוס הבא לנחות.
בעודנו צופים, ברצף הנחיתות המרשים הזה,
אחד ממטוסים הקרב, ביצע נחיתה כבדה מאוד ולא מוצלחת, פיספס את כבל העצירה והלך סביב. קורה במשפחות הכי טובות.
כתוצאה ממכת הנחיתה הכבדה, השתחרר מהמטוס תרמיל אחד של ״מוץ״ ונפל על משטח הנחיתה. זהו תרמיל מלבני באורך 15 ס״מ וחתך ריבועי של 2x2 ס״מ עשוי פלסטיק ובתוכו יש חתיכות פיברגלס מצופות אלומיניום שמיועדות להטעיית מכ״מ.
לאחר שהמטוס עזב את המסלול, נשמעה קריאה ברמקול ״ביצוע סריקת גופים זרים״. תוך שניות נוצרה שורת אנשים בקצה סיפון הנחיתה, המורכבת אקראית מכל מי שנמצא באזור, דבר שניתן לאבחנה בגלל צבעי האפודים השונים שלהם. ברגע שהשורה התמלאה נשמעה קריאה נוספת ״החל סריקה״ וכולם התחילו להתקדם, תוך כדי חיפוש שאריות של תרמיל המוץ על המסלול.
בעוד הם סורקים את המסלול, מטוס נוסף מבצע גישה לנחיתה. הפעם זהו מטוס ההתרעה האווירית של הנושאת ״הוקאיי״, הוא אמנם יותר איטי ממטוסי הקרב, אבל הוא מתקרב, והחברה עדין סורקים את המסלול.
אנחנו, הישראלים הצופים, די נלחצים מהסיטואציה. זה מפחיד כמה שזה קרוב. החברה ממשיכים ללכת, מפעם לפעם מישהו מהם זורק מבט לאחור, לעבר המטוס המתקרב, אבל הם ממשיכים ללכת.
ברגע ״המתאים״ נשמעת קריאה ברמקול ״פינוי מסלול, פינוי מסלול״. כל מי שנמצא מימין לקו אמצע המסלול הולך ימינה, מי שנמצא משמאל הולך שמאלה והמטוס נוחת. אנחנו נשארים עם פה פעור ראשית מהתזמון המדויק ושנית מכך שהביצוע היה הפגנה של סדר וארגון שאנחנו לא ממש רגילים אליהם
כשחזרנו ליבשה היציבה וללשכה צלצלתי ללשכתו של רון חולדאי וביקשתי לדבר אתו לרגע.
סיפרתי לו על האירוע ואמרתי לו ״עכשיו אני מבין איך צחצוח נעלים קשור למשמעת ואיך הם משמעת מובילה למקצועיות״.
מאז, נשרפו הרבה גלונים של דלק והפכו לרעש. התקדמנו בבטיחות הטיסה ומקצוענות, אבל במשמעת ובלבוש אנחנו עוד רחוקים שנות אור מהאמריקאים. אולי זה לא כל כך חשוב ובכל זאת אנחנו מצליחים להסתדר, אבל תודו שאצלם זה מאוד מרשים.