בתפקידי הראשון בגף קשל״טים, בבור של חיל האוויר היו רגעים מרגשים בצד רגעים פחות זוהרים. הרבה פחות זוהרים.

הפחות זוהרים נבעו מכך שאכלתי הרבה קש ממפקד היחידה.

היתה לי הכרות קודמת אתו מבית הספר לטיסה, שלוש שנים קודם לכן, שם הוא תפקד בתור החלום הרע של החניכים. המצב הגיע לכדי כך שכל מגמת קרב, שני קורסים מעלינו, רותקה לבסיס במהלך כל שלב המתקדם, כמעט ארבעה חודשים שלמים.

אמנם עכשיו כבר הייתי קצין, אבל הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות.

האיש היה מרובע וקשוח ודרש המון. אבל זכה בהרבה מאוד רספקט על גבורתו תחת אש במלחמת ששת הימים.

לא הייתי כפוף אליו ישירות. אני סגן צעיר והוא אלוף משנה ותיק, שלוש רמות מעלי בשרשרת הפיקוד, אבל כנראה שההכרות המוקדמת שלנו נתנה לו את הביטחון להטיל עלי משימות שאחרת כנראה לא היו מתבצעות.

מהצד המגוחך של הרדיפה שלו לסדר הגיעה הדרישה שניישר את כל הדפים בכל ספרי הפקודות שלנו. לכן, הושבנו את כל הקשל״טים ובשעות הפנאי שלהם הם ישרו עם סכין יפנית את כל הדפים, בשביל שהספרים יראו ישרים.

את כל לוחות התצוגה, עליהם הוצגו הפקודות בזמן תדריכים מבצעיים, הוא רצה בכתב אחיד ועל מפות קשיחות.

זה היה פרויקט בדיוק לרוחי. תכננתי מערך תצוגה בחלקו העליון של תא רמשל״ט, משהו די מורכב, שאליו יכנסו לוחות מצפוי פורמיקה עם מפות. עבדתי עם אנשי יחידת הבינוי כמה שעות טובות בשעות הלילה המאוחרות כדי להתקין את כל הגשפט בצורה הנכונה ועכשיו רק נשאר למצוא מה לשים על זה.

חיפשנו מישהי שיודעת לכתוב יפה. לשנינו היה בדמיון את צורת הכתב של פקידות המבצעים, וזה בתכלס מה שחיפשנו. אבל מה לעשות, פקידות מבצעים יש בטייסות ולא ביש״מ קרב.

כמאמר השיר ״חיפשו, חיפשו, לא מצאו, חיפשו, חיפשו, מצאו״. (מי שלא יודע מה זה, לא משנה, זה נוגע לקבוצת אנשים קטנה מאוד).

בסוף מצאתי צפ״טית מגף קשר, שלא סתם ידעה לכתוב יפה. היא כתבה עם ציפורן ספרדית, בכתב שלקוח מהאגדות. היא היתה מאושרת ששלפנו אותה מהחיים האפורים בקומה התחתונה בבור ואנחנו היינו מבסוטים מהכתב. זה שכתיבת כל שורה ארכה נצח, היה רק בונוס לה ולי. כך אפשר היה למשוך את הזמן למקסימום, בלי לקבל מטלות נוספות.

בכל חודש, לאחר שהיא יצרה מספר מפות כאלו, הייתי יוצא לטיול לעפולה. שם איתרתי מפעל שייצר לוחות פורמייקה עם המפות מוטבעות בתוכה. יום כייף חודשי, של טיול בארץ, בילוי במפעל וחופש מהעבודה.

לעומת החיים המנהלתיים השגרתיים, החיים המבצעיים באותה תקופה היו ההיפך הגמור. מלאי אדרנלין והיסטוריה.

אנחנו מדברים על שנת 1979.

מטוסי ה״בז״ הגיעו לישראל בשנת 76, וגרמו אגב כך להפלת ממשלת רבין הראשונה. 77 מהפך. בגין ראש ממשלה, עזר וויצמן שר הביטחון ורפול רמטכ״ל.

הסורים קיבלו באותן שנים מטוסי מיג 23, שהיו לא מוכרים ולכן זכו להערכת יתר מטעם המודיעין, שכנראה השפיעה גם על הסורים, שהיו בטוחים שיש להם קלף מנצח ביד והם החלו לבצע הזנקות כנגד מטוסי צילום שלנו.

לסורים היה גם מיג 25 ואיתו הם הצליחו להשיג כמה מבצעי הפתעה שחיל האוויר לא הצליח למנוע מכיוון שהמטוס טס מהר מאוד וגבוה יותר מכל מה שמערכות הנשק שלנו תכננו ליירט.

בשלב הזה הוחלט במערכת הביטחון שיש לנקוט בפעולה שתערער לסורים את תחושת העליונות ותחזיר אותם למקומם הטבעי.

מחלקת מבצעים התחילה לתכנן רצף של גיחות צילום, שכל מטרתן למשוך את הסורים להזניק מטוסי קרב כנגד הצלמים ואז להתנפל עליהם מהמארב ולהפיל כמה מיגים.

הקטע המרכזי בכזו ״מזימה״, אם נתעלם מדברים ״פעוטים״ כמו איכות הטייסים, המטוסים ומערכות הנשק שלהם, הוא השליטה המוחלטת הנדרשת הכוריאוגרפיה של אזור הקרב. איך לסדר את זה שכל מבנה יימצא במקום הנכון בזמן הנכון, וכל זה במעמד צד אחד.

אנחנו יודעם מה אנחנו מתכננים, אבל צריכים להבין ולראות מה הצד השני עושה, מתי ולאן הוא מזניק את מטוסיו ולאן הוא שולח אותם.

אז, בימים ההם, טרום מערכות תצוגה אלקטרוניות, הכל בוצע על שולחן השליטה הענק, עם הדייגות שמזיזות את הסמלים המייצגים מטוסים והכל מבוצע בקשר טלפוני עם יחידת הבקרה הצפונית.

זהו מחזה די חד פעמי ולכן כל מי שנמצא בבור, רוצה לבוא ולצפות במשחק.

תא רמשל״ט היה אז פיצפון. היו בו אולי שבעה מושבים ועוד ספסל מאחור עם מקום לעוד ארבעה אנשים או חמישה בצפיפות.

לנוכח גודל המעמד הגיעו לתא, פרט למי שבאמת צריכים להיות בו, גם הרמטכ״ל (ורל״שו), וראש אג״מ (ועוזרו) ושר הביטחון (ועוזרו ומנכ״לו) ובזה נסגרו כל המקומות בתא. בצר להם, נכנסו בערך כל אנשי מחלקת מבצעים לתוך גף קשל״טים, כדי לצפות מבעד לחלונות הגדולים במהלך הקרב על גבי השולחן שעל ריצפת האמבטיה.

מפקד חיל האוויר, דוד עברי, ישב על כסא המפקד וניהל את האירוע. בקור רוח מרשים ותוך התעלמות מוחלטת מכל מי שמצידו או מאחוריו, כשבידו הימנית הוא מחזיק בסטופר המפורסם, הוא מחלק בשקט ובריכוז מוחלט את ההנחיות לבקר שמעביר אותן ליחידת הבקרה שמעבירה אותן למטוסים.

חולפות כמה דקות מתוחות והסורים מגיבים כמצופה וממזניקים מטוסים כדי ליירט את מטוסי הצילום שלנו הטסים בגובה ובקו ישר.

ברגע המתאים עברי נותן את ההוראה להפנות את הצלמים לאחור ולטפס את מטוסי הירוט אל מול הסורים.

מרגע זה מתחיל הסטופר שבידו הימנית לרוץ. הפלה ראשונה, הפלה שניה, עוברת הדקה שהוא הקצה לקרב האוויר והוא מורה לבקר להחזיר את המטוסים הביתה. ״נתק מגע, נתק מגע״ מודיע הבקר, עוברת עוד דקה עד שרואים שמטוסינו התרחקו מאזור הקרב. ״דווחו תוצאות, חימוש ודלק״ וזהו, נגמר.

משאירים עוד כמה מטוסים לפטרול באוויר כדי לראות שלסורים אין עוד רעיונות לנקמת דם, ומפזרים את האירוע.

כולם מחיכים, מבסוטים מההישג. עברי מאוד עצור, לא מתלהב שומר על קור רוח. די רואים עליו שכל החגיגה הזו לא לרוחו.

לאחר כמה שבועות, כשהסתבר שהסורים לא הפנימו את הלקח הדרוש, מתקבלת החלטה לחזור על המזימה, כמובן שעם טקטיקה שונה.

אבל הפעם כנראה שמח״א מחליט על משחק בלי קהל ואנחנו מקבלים הוראה לא להכניס אף אחד שאינו שייך לצוות הקרב האינטגרלי. מה שמשאיר את שר הביטחון בלשכתו.

אבל עייזר לא רוצה להפסיד את המשחק.

היום הייתם אומרים, טוב, אז שיראה במצלמה, בטלוויזיה או במחשב. הקדמתם בעשר שנים.

הפתרון הוא ״שירים ושערים. וכך, אני מוצא את עצמי עם שפורפרת הטלפון. אני צופה במשחק, ומשדר בלייב את המתרחש לשר הביטחון בלישכתו. בדרך כלל הוא הקשיב בשקט, מפעם לפעם הוא שאל על פרט מסוים להשלמת התמונה, וכך מתקדם האירוע. בערך חצי דקה לפני שנוצר המגע בין מטוסינו למטוסים הסורים הוא פתאום פוקד עלי ״תגיד לעברי שיזהר ממארב״ אני תוהה ביני לביני האם לומר משהו, אבל פקודה זו פקודה ואני אומר למח״א, שיושב משהו כמו שלושה מטר ממני ״המפקד, שר הביטחון אומר שתיזהר ממארב״.

המבט המקפיא שעברי תקע בי באותה רגע גרם ללב שלי לעצור לשנייה. זה היה רק מבט אחד, והוא הספיק לי לגמרי.

המשכתי לתאר לעייזר מה קורה בקרב, הוא המשיך לתת לי הוראות למח״א, אבל כאן זה נעצר. לא היה לי שום רצון שמח״א גם יוריד לי את הראש,

מה גם שהוא הסתדר די יפה באירוע הזה וגם בכל אלו שבאו אחריו, גם בלי העצות מלמעלה.

הרגעים הללו היו בהחלט פיצוי על כל השאר.