אייל ואני היינו ביחד מהגן, דרך בית הספר העממי, שהיום קוראים לו יסודי ועד התיכון.
לכל אחד מאיתנו היו היתרונות והחסרונות שלו.
היתרון הבולט שלו בבית הספר היה שאבא שלו היה מורה בבית הספר. אותנו הוא לימד גאוגרפיה וטבע.
היתרון שלי היה שהייתי גבוה, מה שהקנה לי את הזכות לשבת מאחורה, רחוק מעייני המורים.
במקרה שלי זה היה עדיף, אם כי לא תמיד זה הספיק בשביל שלא יבחינו בי.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה הכוונה ״שלא יבחינו בי״? אז בהסתכלות של 50-60 שנה לאחור, ילד כמוני, בימינו, היה כבר מקבל איזה רטלין קטן בבוקר או משהו בסגנון. בזמנו זו היתה בעיה של המורים.
את מה שאהבתי, לא היתה לי בעיה ללמוד. כשלא אהבתי ללמוד משהו או כשהייתי משועמם, הייתי חסר מנוחה.
שני המקצועות שהביאו אותי לקצה היו תורה וספרות. בחלק מהשנים אותה מורה לימדה את שני המקצועות ולכן פתרנו את הבעיה בתחילת השנה ו״סיכמנו״ שיש שאלות או מטלות שאינן נוגעות אלי, כמו למשל ללמוד בעל פה קטעים בתנך או קטעי שירה.
כשהגענו לקטע הבחינה בשיעור, המורה היתה מדלגת עלי מראש ורושמת ציון אפס.
שאלות כמו ״למה התכוון המשורר״ היו יכולות להוציא אותי מדעתי. אי לכך, הוצאתי את עצמי מהכיתה בזמן שהמורה שאלה שאלות כאלו, וחוזר למקומי לאחר עשר דקות. no question asked.
עם מורים שלא קלטו אותי זה היה יותר מסובך ופחות נחמד, אבל הם היו בודדים.
ההיפר שלי התבטא גם בהפסקות. הייתי מוכרח לפרוק את כל האנרגיה אחרי המאמץ ״להתנהג יפה״ במהלך השיעור. זה לא שהייתי ממש חריג.
רוב הבנים היו מאוד פעלתניים בהפסקות. לא היו אייפונים או מסכים אחרים כמו היום וחצר בית הספר והמסדרונות היו אזור סכנה לציבור.
בכיתה ב׳ למדנו במבנה שהמסדרון שלו היה תמיד מתלכלך באדמה מהחצר. האדמה של רעננה ראויה לפרק בפני עצמו אבל התכונה שאליה אני מכוון כאן הוא שהיא היתה חולית במידה כזו שכאשר בימי החורף הינו נכנסים למסדרון הזה עם נעלים מלאות בוץ, בהפסקה הבאה הוא כבר היה מתייבש, נכתש תחת נעלי עשרות הילדים שהתרוצצו בו (מכיוון שאי אפשר לצאת לחצר בגשם) והופך לחול.
ואז אפשר לעשות עליו גליצים. התחליף הים תיכוני להחלקה על הקרח.
וכך קצה המסדרון, שהיה בדיוק מול דלת הכיתה שלנו הפך למגרש החלקה.
לא בדיוק זכור לי מה עבר עלי באותו יום, אבל קרה שאני יצאתי מהכיתה, הספקתי לראות את אייל השני רץ לעבר קצה המסדרון כדי להחליק ו״רק״ הושטתי את הרגל קדימה בתזמון הנכון והוא השתטח על הריצפה והחליק ישר לתוך הקיר.
זה נגמר בזה שצד א׳ חתף זעזוע מוח קל וזכה ביומיים חופש בבית. וגם צד ב׳ זכה ביומיים חופש בבית, אמנם אחרי שיחה עם המנהל, וסטירה מצלצלת מאבא שלי שהבהירה לי את חומרת האירוע..
בכיתה ו׳ הומצא פתרון הקסם לבעיות הלימודיות שלי. בסוף השנה נערכה תערוכת פרויקטים, בה כל כיתה נדרשה להציג נושא אחד שנלמד באותה שנה.
כנראה למדנו אז על חומה ומגדל מפני שהצלחתי לשכנע את המורה שנציג דגם של ישוב מהתקופה הנדונה.
המשמעות של ״כיתה ו-1 תציג דגם של חומה ומגדל״ היתה במקרה זה, שאני בונה את הדגם והילדים והמורה לא מפריעים לתהליך.
ולכן, כל שולחנות התלמידים, נדחפו איזה שלושה מטר קדימה ובאחורי הכיתה נוצרה סדנת העבודה שלי.
ארגנתי כמה חברים ובעזרתם הצלחנו לסחוב מהיכן שהוא פלטת עץ גדולה שהיוותה את הבסיס לדגם. שאר התלמידים הונחו לאסוף קופסאות סיגריות ריקות, קשי נייר, וקרטונים שישמשו חומר גלם לבניית הדגם.
שעות העבודה על הדגם היו בזמן שעורי ״האנטי״ שלי. וכך הושג שקט תעשייתי בכיתה.
הם למדו ואני עבדתי בשקט מאחור. כנראה גם הקשבתי קצת למורה מכיוון שאני זוכר שמפעם לפעם כשנשאלה שאלה על ידי המורה ואף אחד לא התנדב לענות עליה, הייתי מתרומם, מצביע, נותן תשובה וחוזר לעיסוקי.
בשלב הצביעה השתתפה כל הכיתה. הוא קצת פחות דיבר אלי.
הטאץ האחרון היו דמויות של חיות ואנשים שהשלימו את התצוגה.
כמובן שמרחתי את משך זמן הבנייה כך שהייתי מכוסה מבחינה לימודית לכל השליש האחרון של השנה, ובא לציון גואל.