בחודשים שלקראת החזרת סיני למצרים, בתחילת שנת 1982, החל טרנד טיולי הפרידה מסיני. גם אצלנו בטייסת התארגן טיול כזה.

מכיוון שכולנו, כל הסדירים בטייסת היינו תפרנים, הוחלט על מינימום הוצאות ושימוש במשאבים זמינים.

זה היה הזמן לפנות לחברים. אז לברוך, סמ״ט א׳ (רס״ן) היה חבר שהיה איתו בקורס טיס והודח, שהיה מח״ט 500 (אל״מ). מי ילד מוצלח של אמא?

אז ברוך הסביר לחבר שלו שאנחנו רוצים לעשות טיול פרידה מסיני ואולי במקרה יש לו איך לעזור לנו.

היה לו.

הינו משהו כמו 15 איש ונסגר ״שיהיה בסדר״. יחכו לנו רכבים ברפידים.

ואיך מגיעים לרכבים הללו? בשביל זה יש תובלה הפוכה.

בימי ראשון וחמישי היו מטוסי הבואינג של טייסת התובלה מבצעים סבבי טיסות לנתב״ג לרפידים, כדי להוציא חיילים לחופשה ולהחזירם. הטיסה הראשונה ביום ראשון היתה טיסת אימון, ללא נוסעים. אז אנחנו היינו ״הלא נוסעים״. וככה הגענו לרפידים. הורדנו את הציוד והאוכל שהבאנו איתנו וחיכינו.

בדיוק מופתי, הגיעו אחרי איזה שעתיים אוסף אקלקטי של שלושה רכבים צבאיים: ג׳יפ, קומנדקר וטנדר, נהוגים ביידי שלושה חיילים. אחד ״ותיק״, שלושה חודשים בצבא, ושני צעירים שרק סיימו קורס נהיגה צבאי. עם ניסיון בנהיגת שטח, קרוב לאפס.

רק עוד פרט קטן אחד, ברוך שהוסמך על ידי מפקד הטייסת להיות המבוגר האחראי על האירוע, נאלץ לבטל וכך יצאנו לסיור הלימודי די חופשיים מהיררכיה צבאית, דבר שתרם רבות לאופי הטיול.

אני לא יודע אם מראש הותווה מסלול מדויק לטיול שמישהו באמת תכנן אותו עם מחשבה על הדרכים בהן ניסע ולוח הזמנים, לי בכל אופן לא היה מושג מה התוכנית ולפי השתלשלות האירועים גם נראה היה שחוץ מנקודת תחילת הטיול ונקודת סיומו, התכנון היה די רופף. ממש לא חיל אווירי, אבל מאוד ישראלי.

הסתדרנו על הרכבים ויצאנו לדרך. לנו אסור היה לנהוג ברכבים, בגלל שלא היינו חתומים עליהם ולכן השיירה הקטנה נסעה במהירות של הנהג הצעיר ביותר, כאמור זה עם אפס הניסיון וההכרות עם הרכב, משהו כמו 70 קמ״ש.

ככה יהיה לנו יותר זמן לחוות את הנוף, אבל לא בטוח שנספיק לעבור את כל המסלול המתוכנן.

יצאנו כאמור מרפידים והיעד של היום הראשון היה ראס סודר, לחופי מפרץ סואץ.

הדרך לשם די ארוכה ומשעממת, אבל לפחות מפעם לפעם ראינו את מגדלי ״צא הכיוון״ שהיו מפוזרים במקביל לקו הפסקת האש עם המצרים, אותם היכרנו ועליהם התאמנו בטיסות.

אלו מגדלים שהוקמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, כדי לשמש נקודות ציון ליציאה ליעפי ״קלע״ באזור התעלה. היו כאלו כמה עשרות בסיני וברמת הגולן והכרנו אותם על פי המספרים שהיו מצוירים על ראשי המגדלים.

מה שלא ידענו, או שלא לקחנו בחשבון, לא יודע, הוא שקטע מסוים של הדרך משותף לנו למצרים ולכל צד יש את זמני השימוש שלו בדרך.

הגענו למחסום והתבשרנו שהוא נפתח רק בשעת ערב מאוחרת ועלינו להמתין בסבלנות. קצת אחרינו הגיעה קבוצה של מילואימניקים, שהיו בדרכם לאן שהוא והיו צריכים להמתין. הם הציעו שנבוא איתם לבלות את הזמן עד פתיחת המחסום במעיין חם בקרבת מקום.

קרבה וזמן במדבר הם עניינים יחסיים, אבל במצב שנוצר היה לנו שפע מאחד מהם (מהזמן). הצטרפנו אליהם. הגענו למעיין בדמדומי הערב. מספיק כדי לראות שמדובר בבריכה לא גדולה, יותר נכון לקרוא לדבר הזה שלולית בוץ בינונית, אבל איך אומרים ״במדבר כל קוץ הפרח״. נכנסו פנימה. היה כייף. חם, בוצי, שמיים עם מיליון כוכבים ואם סותמים לכמה דקות את הפה, שקט שלא שומעים כמוהו הרבה בחיים. מפעם לפעם קול רחוק של רכב נוסע.

כשהתגברה תדירות קולות הרכבים, הבנו שהמחסום כנראה עתיד להיפתח בקרוב ויצאנו מהשלולית לדרך.

תחנתנו הבאה היתה סרביט אל-ח'אדם. שרידי מכרה טורקיז מהתקופה הפרעונית בשיפולים המערביים של ההר הגבוה. המקום מפורסם בשל העמודים שבו ובהם חרוטות כתובות בכתב הירוגליפים, מהראשונות שנחשפו לעולם בסוף המאה ה-18.

הדרך אל המכרות עוברת בערוץ וואדי חומור שבחלקו האחרון, בסביבות עשרה ק״מ, אין שביל מסודר, אלא ערוץ נחל אופייני לסיני. עם אבני חצץ קטנטנות.

נהגינו הצעירים, שלא התנסו בנהיגת שטח רצינית, קצת התקשו במשימה. לקח לנו קרוב לשלוש שעות לעבור את הקטע הזה, שהוא גם קצת בעליה, עם דחיפות מפעם לפעם. אבל עברנו גם את זה. עוד איזה שעה של טיפוס ברגל והגענו.

האתר עצמו לא גדול, לא היה מתוחזק, אבל ההשתמרות של הכתובות מרשימה. האקלים המדברי היבש, הגובה מעל פני הים והדרך הקשה שמנעה ביקורים רבים, סייעו לשמור את המקום מאות שנים.

משם נסענו אל הדוקטור. נשאיר את זה להמשך.

כל הרגשות:

38Tal Shay Shenkman, חנה שניבוים מורדכוביץ ו36 נוספים