לאחר תום מלחמת שלום הגליל, סוף סוף זכינו לעבור למבנה המבצעים החדש של הטייסת. קוביית בטון שנבנתה במה שהיה קודם לכן מגרש החניה של הטייסת והיוותה פרויקט דגל של מפקד הטייסת, דובי יפה. הכל עוד היה חדש, מריח מהניילונים.

באחד הימים (30 בספטמבר למי שמתעקש), ״נדפקתי״ כמנהל ביום של גיחות אוויר-אוויר.

אני מגדיר את זה ככה, כי מי אוהב לשבת על הקרקע בזמן שכולם נהנים באוויר.

יום הטיסות התקדם יפה. המטס השני כבר התקרב לסיומו, בלי יותר מדי תקלות ובעיות וכל מה שרציתי זה שכולם ינחתו ואוכל ללכת לחדר שלי כדי לעבוד.

הייתי באותו זמן קצין ההתכוננות של הטייסת. אחראי על הכנת כל הפקודות המבצעיות, שבדיוק אז עברו עדכון בעקבות לקחי המלחמה ובשינויים בזירה. עמדתי לעזוב את הטייסת לאתגר הבא ורציתי להשאיר למחליפי כספת מסודרת.

הכספת, כך כונה החדר שלי שהיה צמוד למבצעים. 5 מטר גג מכיסא מנהל הלחימה לכיסא ״שלי״.

אבל התפקיד מחייב. ישבתי בסבלנות עד שהמגדל הודיע שמבנה השלישיה האחרון נחת, פקידת המבצעים הורידה את הפלקטות של המטוסים מהלוח והחזירה אותן לחלון של ההטסה, המבצעים של הגף הטכני, הצמוד אלינו, ואת שמות אנשי הצוות החזירה למקומן.

נשארה לי שעת עבודה נטו עד התחקיר היומי. יאללה לעבודה, ונבלעתי בכספת.

לא עוברות יותר מעשר דקות, קוראים לי חזרה למבצעים. ״מפקד גף קשל״טים רוצה מנהל״. אילן היה רק לפני שנה או משהו כזה סמ״ט ב׳ בטייסת, אנחנו שכנים בשיכון והוא איש הצ״ח בטייסת, סחבקים.

הוא שואל אותי, ״יש לכם מטוסים באוויר?״ שאלה קצת מוזרה היות ואני יודע שבמקום שהוא יושב בו, בבור של חיל האוויר, מוצגת די בבירור כל תמונת הטיסות בחיל.

אני עונה בביטחון שלא, כולם על הקרקע וסוגרים את השיחה. לא שאלתי למה הוא שואל ומן הסתם לא קיבלתי גם הסבר.

חוזר לכספת, נשארו רק 40 דקות עד התחקיר.

בקושי מספיק להתארגן ושוב פעם אילן. הפעם יותר אסרטיבי. ״יש דיווח של חיל הים על נטישה של קורנס בים מול אשדוד, אני בודק עם כל הטייסות. מתחיל איתכם, כולם נחתו?״

שוב אני מביט אל הלוח, אולי פיספסתי משהו, פקידת המבצעים אומרת שכולם נחתו והיא שלחה את האוטובוס להביא אותם. תשובה ברורה וסגורה.

בי. חוזר לעבוד.

עוד עשר דקות חולפות, שוב אילן הפעם כבר מאוד עצבני ומתוח ״שמע, חיל הים אספו צוות של טייסת 105 מהים, זה שלנו, תבדוק מי זה״.

הלם טוטאלי, אבל לפחות הידיעה שמישהו אמנם נטש אבל הם בחיים, מקילה על המשך התפקוד הסדיר.

אני מבקש מהפקידה לבדוק עם נהג האוטובוס אם הוא אסף את הצוותים והוא מודיע שתוך דקה הם בטייסת. אני מבקש ממנו שיגיד להם שיכנסו למבצעים מיד כשהוא מוריד אותם, בלי ללכת אפילו להוריד את ציוד הטיסה מעליהם.

הם מתחילים להיכנס למבצעים. אחד, שנים, שלושה, ארבעה … וזהו. ״איפה אמיר ואבי?״

לא כאן.

אני מספר להם על דיווח הנטישה. ״מתי ראיתם אותם בפעם האחרונה?״ ״בשבירה לעם הרוח״.

התעלומה לא נמשכה יותר מדי זמן. תוך פחות משעה מתייצבים בטיסת צמד הנעדרים, קצת רטובים עדין, אבל בחתיכה אחת.

נערכה ועדת חקירה והיו מסקנות וזה מה שאני וחלק ממשתתפי האירוע זוכרים. זה כנראה לא הכל ולא בדיוק, אבל על כולנו עברו איזה 40 שנה מאז.

אמיר, הגיע לטייסת לקראת כניסתו לתפקיד סמ״ט ב׳, עתיד להחליף את מרגו. מה שנקרא אחד תמורת אחד, זה בא מטייסת בז וזה חוזר לטוס על בז.

אימון כנ״כ, קרב אוויר כולם נגד כולם. הקרב הכי אכזרי, אין בו חברים. כולם נגדך ואתה נגד כולם. המטוסים עם בידון גחון, כדי שיהיה מספיק דלק להנות קצת מהקרב.

חוזרים לנחיתה מים דרום במבנה מכונס. לאחר מעבר אגם זוהר, ישי, המוביל מודיע על שבירת המבנה לעם הרוח. מושך למעלה וימינה, אחריו מספר 2 עושה אותו דבר. ישי רואה בקצה שדה הראיה שלו את אמיר ואבי מושכים למעלה ושמאלה, כצפוי, כדי לפתוח לעצמם קצת מרווח לכניסה לעם הרוח. ובדיעבד מרגע זה לא שומעים מהם אף דיווח.

בהמשך, המגדל, שחושב שהיה כאן רק זוג, מדווח נחיתה של כל המבנה והכדור מתחיל להתגלגל, כשאף אחד לא מבין שנעלם פה מטוס וצוות.

אז כאמור פורסם דו"ח וועדת חקירה, שאין לי אותו, אבל מה שהצלחנו (ישי, אבי ואני), לשחזר אחרי 40 שנה הולך בערך ככה.

מיד בשבירת המבנה כבו שני המנועים בבת אחת ומיד פסקה אספקת החשמל. מכשירי הרדיו וקשר הפנים הפסיקו לעבוד ולכן לא דווח החוצה דבר.

אמיר ואבי ניסו להתניע מחדש את המנועים ובדקו שכל המפסקים במצבם הנכון ולא קפץ שום לחיץ.

במרחק מהמסלולים, בגובה ובמהירות הנמוכה שבה הם התחילו את כל התהליך והעובדה שקורנס ללא מנוע שוקע כמו בלטה, היה להם ברור שלא ניתן לבצע נחיתה אונס.

כל מה שנשאר להם לעשות זה לקחת את המטוס לכיוון הים, כדי להימנע מפגיעה בישובים שלמטה. הם הצליחו להגיע אל הים, אמיר יישר את המטוס במקביל לקו החוף והם נטשו את המטוס בגובה 1,700 רגל בערך.

גובה הנטישה הנמוך לא הותיר להם מספיק זמן כדי להוציא את מכשיר הקשר ולדווח על הנטישה.

ספינת דבור שצוותה ראה את כל האירוע בזמן אמיתי, הגיעה אליהם מייד, אספה אותם ולקחה אותם לבסיס אשדוד ומשם צ׳יק צ׳ק עם מסוק שכבר הוזנק לאירוע, הם נלקחו לטייסת.

המטוס הנטוש, המשיך בדאייה מסודרת אל הים ושקע די שלם במים הרדודים.

תוך כמה ימים חיל הים התארגן והוציא אותו מהמים והוא הגיע לבסיס. אני זוכר שהלכנו לראות אותו. הוא היה שלם בצורה שרק מטוס שבנוי חזק יכול להיות, אבל כל לוח השעונים שלו היה אכול מהמלח.

ועדת החקירה הגיעה למסקנה שמה שהוביל לכביית המנועים זו תקלת ״סיפונא׳ז״. המילה עצמה היא שריד מהתקופה הצרפתית של חיל האוויר, שמשמעה שהדלק זרם מהגוף למיכל הגחון, כלומר הפוך מהכיוון הנכון שלו, כנראה כתוצאה מקצר חשמלי.

במצב הזה, מרגע תחילת התקלה עד שהמנועים כבים, יש לצוות אולי עשר-עשרים שניות להגיב.

תקלה שלא ארעה אף פעם קודם לכן במטוס או לפחות לא כזו שנשאר אחר כך מספיק מהמטוס כדי שניתן יהיה לחקור אותה…

אגב, מי שזוכר את הסיפור הקודם על פרי בן-עמי, אולי יכול לקשר בין הדברים.

פרי ביקש אז, שאבדוק עם בן המבנה שלנו, שהוא העביר את מפסק העברת נתיק הגחון למצב ״חדל״. עד התאונה זה לא היה כתוב בבד״ח ולאחריה זה כבר נכנס בתור פעולה מחייבת. כמו שנאמר הרבה פעמים ״כל מילה בבד״ח כתובה בדם״. במקרה הזה לשמחת כולם זה נגמר רק באלומיניום ומזכיר שוב את גדולתו של פרי.