לאיש צוות אוויר סדיר בטייסת, דיונים במטה חיל האוויר הם, בגדול, חור בראש. היום אומרים על דבר כזה שהוא ״מוציא את הבן אדם מאזור הנוחות שלו״. ראשית כי צריך ללבוש מדים. ואז גם צריך כובע על הראש או כומתה בכותפת, צריך נעליים חצאיות ובייחוד מצוחצחות. בקיצור כניסה לאזור מוגן מ״צ. לא כייף.

וגם הדיונים עצמם, לא תמיד ברור מה רוצים מהטייסת. היום זו כבר צרה פחות גדולה, כי אפשר לעשות דיונים בזום ולהימנע מאזורי הסיכון. אבל אז העתיד היה קצת מעורפל.

למעט כמה חריגים. למשל דיון בשעה 15:00. קלאסי. אפשר להספיק לטוס שני מטסים, מתחפפים מהטייסת לפני התחקיר היומי ובמקרה הגרוע ביותר אתה בבית בחמש. הרווחת שעתיים יותר מוקדם בבית, בחינם.

או שעומדת לרשותך צסנה. טסים לשדה דב, מסדרים טרמפ שיכניס אותך לתוך הקריה (הפחתת סיכון לפגוש מ״צ בדרך) ואותו דבר בדרך חזור. בזבזת ״רק״ ארבע שעות בחיים והצלחת לרשום שתי שעות טיסה יקרות מפז על צסנה.

אז בבוקר אחד נדרשתי להיות בדיון בקריה בשעה תשע, מפקד הכנף היה צריך את הצסנה רק בצהריים ולכן סגרנו דיל שאני אקח את הצסנה בבוקר לתל אביב, סמ״ט ב׳ שגר בתל אביב יחזיר אותה לרמת דוד ואני אחזור עם מפקד הכנף אחר הצהרים.

עסקה מושלמת.

בבוקר, כשהגעתי לגף תובלות כדי לצאת לטיסה, בדרכי למטוס, קורא לי המכונאי חזרה ונותן לי לדבר עם מישהו בטלפון.

סמ״ט ב׳, יאיר, שתמיד יודע כל מיני דברים שאף אחד לא יודע, אומר לי הטלפון: ״כשאתה ממריא, תמשוך לכיוון שדה התעופה מגידו, ותגיד לי כשתגיע אם ראית משהו מוזר״. משפט די מוזר. הוא לא מוכן לומר אף מילה מעבר לכך. הש הש.

המוח מתחיל לחשוב איך אני עושה דבר כזה, בסוד, בלי לומר לאף אחד. ההמראה מרמת דוד לתל אביב היא בדרך כלל על מסלול בכיוון מערב, אבל מגידו נמצא דרום מזרחית לשדה. פרובלמה.

מצאתי פתרון. אני מבקש מהמגדל להמריא על מסלול 15. לדעתי מאז הקמת רמת דוד לא נראתה צסנה ממריאה בכיוון הזה, אבל הפקח מאשר לי.

אני ממריא, אך בניגוד לנורמלי, אני פותח את המנוע לחצי כוח, במטרה לדחות את הניתוק מהמסלול הכי קרוב לסופו ורק במטרים האחרונים פותח לכוח מלא. כשאני כבר בגובה בטוח באוויר, אני שוב סוגר קצת את המנוע כדי שהמטוס יטפס יותר לאט וככה אני מרוויח עוד טיפה מרחק לכיוון מגידו. אני גם לא מזדרז לעבור לקשר עם הבקר המרחבי ומקווה שהפקח במגדל לא ישים לב. בסוף הוא שם לב ושואל אותי האם הכל בסדר, אני עונה לו שהכל בסדר ומודיע שאני אני עובר לקשר עם הבקר. גם את הקריאה לבקר אני משהה קצת ובינתיים אני כבר כמעט מעל מגידו. מסתכל למטה ורואה מראה של פעם בחיים.

מיג 23 חונה בערך במרכז המסלול.

לא רק שהוא מחוץ לסביבתו הטבעית, סוריה, הוא גם עומד במקום לא ממש הגיוני למטוס קרב. הוא באמצע המסלול וקצת בזווית. איך לעזאזל הוא הצליח לעצור על כזה מרחק קצר?

לא ברור, אבל אין את מי לשאול כרגע.

אני עובר את חצי שעת הטיסה עד תל אביב בזריקת השערות ביני לבין עצמי ומשתדל להפסיק אותן לקראת הנחיתה כדי להיות מרוכז.

יאיר מחכה לי ליד המטוס, מספר לי את מה שהוא יודע. לא הרבה ועולה למטוס כדי לטוס לרמת דוד.

במחלקת הדרכה שבה נערך הדיון בו השתתפתי גם לא בדיוק בעניינים וגם שם אף אחד עוד לא יודע את הפרטים.

הדבר הטוב שיצא מכל הסיפור הוא שכמה בכירים מהמטה טסו לרמת דוד כדי לחזות בפלא ותפסתי איתם טרמפ חזרה.

הסיפור עצמו ידוע ומפורסם, לכן לא אפרט יותר מזה כאן, אלא אמשיך עם עוד כמה חוויות.

לפי הסיפורים, הראשונים שהגיעו למטוס עם נחיתתו הלא מתוכננת בשדה היו שני מילואימניקים שהיו באבטחה של השדה וחקלאי שחרש בין המסלולים.

מישהו מהם התקשר לבסיס רמת דוד ודיווח שיש להם מטוס עם טייס דובר ערבית שחשב שהוא נוחת ברמת דוד.

מפקד הכנף המריא עם מסוק ולקח עימו את אפי הרצוג ז״ל, הקצין הטכני של טייסת 69 עם סט כלים, בכוונה לבדוק האם המטוס חמוש ולאבטח אותו.

הרצוג, חוץ מזה שהוא היה קצין משכמו ומעלה, מקצוען ואחד כזה שאנשיו היו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים, היה איש די גדול. היו לו כפי שהאנשים הגדירו ״ידיים של חמש״. כפות הידיים של שנינו היו גדולות, כך כשלחצנו ידים זה הרגיש די מתאים. אבל אם הוא לחץ באמת, זה הרגיש כמו כניסה למכבש הידראולי. היינו ביחסי עבודה טובים מאוד, ולכן הוא בדרך כלל היה עדין איתי.

בקיצור, גת, מפקד הכנף, והרצוג הגיעו למטוס ומצאו שהוא בלי טילים או פצצות אך עם תותח טעון. היה צורך לפתוח כמה ברגים כדי להגיע למנגנון התותח ולנטרל אותו אך אליה וקוץ בה. מפתחות הברגים שלנו הם במידות אינטשיות ושל הרוסים מילימטריות וזה לא מתאים. וכאן באו ידי הפלדה של הרצוג ליידי שימוש והוא פתח את הברגים עם אצבעות הפלדה שלו.

למחרת הועלה המיג על גרר והובא לאחד הדת״קים לאכסון, עד שיוחלט מה עושים איתו.

כולם רצו לראות את הפלא וכדי למנוע עומס נקבעה לכל טייסת שעת ביקור.

המטוס הפתיע אותנו במראהו בכמה דברים. הוא היה קטן משדמיינו. הסיפורים וההפחדות המודיעיניות הביאו למחשבה שהמטוס גדול, והוא לא. הוא גם נמוך מאוד יחסית.

דבר שני אלו כני הנחיתה שלו. הם נראים מאוד מסיביים, מלוכלכים מאוד עם בוץ, כמו של טרקטור אחרי נסיעה בשדות ונראים חפים מכל שימון. בכלל, כל גחון המטוס נראתה יבשה לגמרי.

בדרך כלל, במטוסים אמריקאים, תמיד המטוס נראה כאילו מטפטף מהמנוע פה ושם שמן הידראולי או דלק מאיזה שהם מקומות. כאן, יבש כמו מדבר. יותר מאוחר סיפרו החברה מהגף הטכני שהתעסקו עם המטוס, שבכל הזמן שהוא היה בבסיס שום דבר לא נזל ממנו. הטכנולוגיה הרוסית כנראה ניצחה בתחום הזה.

הדבר המפתיע ביותר היה תא הטייס. ידענו מהמידע המודיעיני שהראות מתא הטייס לא טובה. אבל כשיושבים על הכיסא זה פשוט מזעזע. אחורנית רואים הרבה יותר גרוע אפילו מקורנס. מקדימה שדה הראיה חסום למדי עם קורות המתכת של החופה וכל מיני שעונים ומחוונים ונורות שתקועים על הקורות הללו.

המפסקים בתא בלי שום סדר. כל מפסק מופעל בכיוון אחר. חלק למעלה ולמטה, חלק ימינה ושמאלה. זה נראה כאילו בכל פעם כשהיו צריכים להוסיף מפסק, לקחו מה שהיה בחנות באותו רגע ותקעו אותו איפה שהיה מקום. כולל מפסקים במקומות שקשה להגיע אליהם, בטח תוך כדי טיסה. וכל הדפנות צבועות במין צבע ירוק מגעיל כמו של חדר ניתוח. בקיצור סביבה לא ידידותית לטייס.

לכל מטוס יש את היתרונות והחסרונות שלו. למיג 23 יש מנוע חזק מאוד, כפי שנמצא מאוחר יותר בניסויי השוואה שנערכו מול מטוסים מערביים, אבל הוא נחות ביכולת התמרון שלו וגרוע מאוד בהנדסת האנוש שלו. קצת נרגענו.