שבוע אחרי המפגש בים המלח נקראתי ללשכתו של ראש להק אוויר (רל"א), דן חלוץ. "אנחנו הולכים לפתוח חברת נסיעות לירדן". סתם, לא זה מה שחלוץ אמר, אבל זה מה שנהייה. מתוקף תפקידי, מוניתי להיות סוכן הנסיעות הרשמי. קיבלתי מספר טלפון של מקבילי בעמאן והוטל עלי לתאם עבור רל"א נסיעה למפגש עם מישהו מחיל האוויר הירדני.
מכיוון שלא ידעתי אז את מה שאני יודע היום על תעופה אזרחית ומציאת מידע בנושאים אלו, ולכן לא היה לי מושג לאן בדיוק הירדניo רוצים שנגיע ומה תנאי הנחיתה שם, הוחלט שנטוס לעמאן במסוק. הורדנו פקודת מבצע לטייסת 125 שישבה בשדה דב להכין למחר סיפנית (בל 206) לטיסה לירדן.
צלצלתי למספר הטלפון שקיבלתי. נעניתי בערבית, שאיני שולט בה על בוריה, וגם לא על לא בוריה. אמרתי, באנגלית, שאני מישראל ואני ורצה לדבר עם האחראי. אני מניח שבצד השני חשבו בהתחלה שזה מהתוכנית "שיחה בהפתעה", כי מיד ניתקו לי את הטלפון בפרצוף.
חייגתי שוב, וחזרתי על בקשתי. הפעם לא ניתקו ותוך שתיים-שלוש דקות קיבלתי את הקצין האחראי. הסברתי לו מה תפקידי ומה עלינו לתאם. אמרתי לו שאנחנו רוצים להגיע מחר בשעות הצהרים לפגישה במפקדת חיל האוויר ושנגיע עם מסוק. הוא ביקש שאחזור אליו שעתיים יותר מאוחר, והוא יבדוק האם יש אישור לטיסה.
כשעושים משהו בפעם הראשונה וקיים חשש מאי הבנה, נראה לי שצריך לעשות את הדברים הכי פשוטים וברורים. בשיחתנו הבאה, אחרי שעתיים, לאחר שהוא קיבל אישור מלמעלה, הלכתי בדרך הכי ישירה. הודעתי לו שנגיע בגובה גבוה. יחסית למסוק, מאוד גבוה, 5,000 רגל, על מנת שגם הבקרה שלהם וגם הבקרה שלנו יראו אותנו מטווח רחוק מספיק, אמרתי לו שמהצד שלנו המרחב האווירי יהיה נקי ממטוסים, כך שנהיה לבד לגמרי, כדי שלא יתבלבלו ביננו ובין מטוסים אחרים שאולי יהיו בסביבה ואמרתי לו על thzv ערוץ קשר נאזין ומהו אות הקריאה שלנו. נקודת חציית הגבול תהייה מעל גשר אלנבי. מהאופן שבו הוא דיבר, לא היה ברור לי אם מי שמדבר מולי הוא איש יבשה או חיל אוויר. מה שכן היה ברור, זה שהאנגלית שלו היא ברמה אחת מעל שלי. אז את המילים הוא בטח הבין, לגבי משמעותן, סימן שאלה.
נשאר לי עוד לסגור את הצד שלנו בעסקה ומכיוון שמתוקף תפקידי הייתי גם ממונה על מרכז תאום, היחידה האחראית על הגבלת שטחי הטיסה בחיל האוויר, זה היה מאוד קל. דאגנו שבמסדרון מסביב לנתיב הטיסה שלנו בטווח של 10 מייל מכל צד, לא יהיה אף מטוס מרבע שעה לפני ועד רבע שעה אחרי הזמן המיועד. Its good to be the king.
לומר שישנתי בשקט בלילה שלפני הטיסה יהיה לא מדויק, אבל לפחות ידעתי שאני הולך לאכול את הדייסה שבישלתי וקיוויתי לטוב.
בבוקר התייצבנו, רל"א ואני בטייסת, תדרכתי את הצוות המבצע, שאני לא זוכר מי הם היו, אבל אני מניח שהם היו מבכירי הטייסת ויצאנו לטיסה במטרה להגיע לנקודת חציית הגבול בזמן.
הגענו לנקודה בזמן המיועד, קראנו בקשר ובצד השני שקט. קצת מתח, קצת מבוכה. כמובן שלא חצינו את הגבול, לאף אחד מאיתנו לא התחשק לבדוק האם בסוללות טילי ההוק הירדניות החברה כבר התעוררו.
ככה הסתובבנו כמה דקות, עד שפתאום הירדנים עלו לקשר, וידאו שאנחנו זה אנחנו ואישרו לנו לחצות את הקו.
הרי מואב, שבצד השני של הירדן, הרבה יותר גבוהים מהרי יהודה ושומרון שבצד שלנו, ולכן למרות שהמשכנו לטוס באותו גובה, האדמה התקרבה אלינו די מהר. טסנו בקו ישר לשדה התעופה מרכא הממוקם ממש בתוך עמאן, כמו ששדה דב ואילת היו פעם, מוקפים בבתי העיר.
השדה הפתיע אותי בגודלו, פשוט כי לא הבנתי על מה מדובר מראש. בשדה ממוקמת הטייסת המלכותית הירדנית, שמפעילה גם מטוסי סילון גדולים. אז זה היה טריסטאר (לוקהיד 1011).
הפגישה נערכה במבנה הטייסת המלכותית עצמה. מפקד הטייסת היה אלוף משנה, ג'ינגי, סקוטי. קצת מפתיע, אבל הוא שירת 20 שנה בחיל האוויר הירדני, מסתבר שזה היה די מקובל שם. בטייסת עצמה היו כמה סוגי מטוסים ומסוקים ובסה"כ נראה שחיי הטייסים שם מאוד נוחים. טסים מעט מאוד, מרוויחים מצוין וחיים בארמון. כמובן שאין בכלל נשים בטייסת, גם לא כיסאות. רק כורסאות עור גדולות. מועדון הטייסת הוא בעצם טרקלין מחלקה ראשונה ממוצעת, בקיצור, אין תלונות.
נפגשנו שם עם מקבילו הירדני של רל"א וקצין נוסף ממערכת השליטה של חיל האוויר הירדני וגיבשנו נוהל לשיתוף פעולה עתידי שמרכיב מרכזי בו היה מיסוד קו טלפון בין המשל"טים לצורכי תאום. לא היה ברור לי איך הדבר הזה ייסגר טכנית ואם זה יתכן בכלל טכנית, אבל הלכתי על הפטנט של "יהיה בסדר".
בילינו שם משהו כמו שלוש שעות וחזרנו בשלום לבסיסנו.
למחרת קראתי לקצין הקשר של הבור, סיפרתי לו מה נדרש והייתי בטוח שאצטרך לחכות לזה כמו לקו טלפון של "בזק", כמה חודשים.
למחרת הגיע חייל מהקשר ושאל היכן אנחנו רוצים את מכשיר הטלפון האדום? אז ראשית הוא לא היה אדום, סתם מכשיר טלפון רגיל. ושנית, כן, למחרת הקו כבר עבד. זה היה הרבה יותר פשוט משחשבתי. מסתבר שיש תקשורת בין הצבאות דרך היחידה לקישור כוחות זרים (יקל"ז) וכל משהיה צריך לעשות הוא למשוך שלוחה אלינו ולסגור עניין.
שבוע או שבועיים לאחר מכן, טסנו שוב, הפעם, כמו בכל שאר הפעמים בעתיד, מאחר וכבר ידענו משהו על השדה, טסנו ב"זמיר".
הפעם כבר נלקחנו למפקדת חיל האוויר, שנמצאת בתוך השדה עצמו. להפתעתנו, הפעם הוזמנו למפקד חיל האוויר עצמו.
עד היום, אני זוכר איך החדר הזה נראה. שטחו של "החדר" יותר גדול מהבית של רובנו, להערכתי 250 מטר מרובע. שולחנו האישי של מח"א עשוי מזכוכית, 6 מטר על שלושה מטר. בשביל לדבר משני הצדדים של השולחן צריך לצעוק. ליד השולחן יש שלושה כסאות. אחד למח"א ושניים לאורחים. על השולחן יש עט ומשטח כתיבה. זהו. לא טלפון, לא דואר, ריק.
בצד שקרוב לדלת, שולחן ישיבות, כמו של מלך אנגליה, עשרים מטר אורך עם כורסאות עמוקות ונוחות. ובצד החדר, כאילו שהמאתיים חמישים מטר לא הספיקו, יש עוד חדר מגורים ענק, עם מיטה זוגית מקלחת ושירותים כמו בסוויטת מלון חמישה כוכבים.
ואני בסך הכל שאלתי איפה יש שירותים.
בעודנו יושבים ומשוחחים, נפתחה הדלת ונכנס אדם צעיר וגבוה, לבוש סרבל טיסה וצעיף כחול על צווארו. מח"א קפץ לדום מתוח. מיד הבנו שכדאי שגם אנחנו נקום. האיש הציג את עצמו. "נעים מאוד, אני פייסל, בנו של המלך". אה.
הוא טייס, מפקד טייסת בשדה התעופה אזרק, משהו כמו שעת טיסה מעמאן. הוא שמע שאנחנו מגיעים אז הוא החליט לקחת את המטוס הפרטי ולקפוץ לומר שלום.
יפה.
והוא גם הביא לנו שי קטן. אני לא זוכר מה הוא נתן לחלוץ, אבל לי יש עד היום עניבה בצבע בורדו של חיל האוויר הירדני. אם רק הייתי יודע איפה היא תקועה, הייתי נותן פה צילום שלה.

בהמשך, סגרנו את האירוע הבא שהיה טיסה של המלך חוסין
במטוסו מעל ישראל ושדה דב. טיסה מרגשת מאוד בה הוא לווה על ידי שלישית מטוסי בז, למיטב זיכרוני בהובלת עדי גור לביא, מפקד טייסת 106. הרעיון היה שחוסין ידבר בקשר כך שהקהל ישמע אותו, זה היה כשהוא חזר מארצות הברית לירדן, ראש הממשלה המתין בשדה דב למעבר של מטוס המלך ולאחר מכן הוא עשה גם סיבוב מסביב להר הבית וההתרגשות הייתה גדולה.
ישבתי עם חלוץ בתא רמשל"ט וניהלנו את כל החבירה והטיסה. הכל דפק כמו שעון, חוץ מזה שהוא ביקש לבצע עוד סיבוב מעל הר הבית. אגב, למי שלא יודע או זוכר, חוסין עצמו הטיס את המטוס בכל הזמן ודיבר בקשר.
חודשים אחר כך, נחתם הסכם השלום בערבה. על כך בפרק הבא.
כתיבת תגובה