קצב התפתחות העניינים מול הירדנים, למי שלא הכיר את שלל המגעים החשאיים שהתרחשו בין המדינות, כמוני למשל, היה פרוע. עברו קצת יותר מחודשיים מאז טיסתו של חוסין מעל ישראל עד לחתימת הסכם השלום.

כמו בכל אירוע המתרחש במזרח התיכון, גם כאן היו חייבים להמציא את הגלגל מחדש ולקיים את טקס החתימה, יש מאין.

והכל "דחוף, בהול, חייב להתבצע אתמול". אז שוב הזניקו את הלהקה הקבועה. הפעם צ'ופר, טסים לאילת. טוב נבלה קצת במלון, נאכל, נשתה ונארגן טקס חתימה יפה.

בחלומות שלכם.

הגענו, העלו את כולנו למיניבוס ונוסעים צפונה.

בחרו את חלקת הארץ השוממת ביותר בערבה לקיים את הטקס.

ירדנו מהכביש באזור שמורת הטבע עין עברונה ונסענו לכיוון "האין" גדר גבול. למי שלו מכיר, בתקופה ההיא גדר הגבול בין ירדן לישראל הייתה כמה עמודים, עם שלושה חוטי תיל שכל פיסח וחיגר יכול לעבור אותה בשנייה.

פקח עירני של רשות הטבע והגנים, או איך שזה נקרא אז, הופיע במקום תוך כמה דקות כדי להבין מה עושה מיניבוס במקום השומם הזה. הסביר לו מי שהסביר שהולך להיות כאן אירוע היסטורי. הוא מחה נמרצות וטען שאנחנו הורסים לו את הטבע. "למזלנו" ראש אגף מבצעים לוגיסטיים ונכסים (אמו"ן) היה חבר בכיר במשלחת והוא הסביר לו מה עומד על הכף, אבל הבטיח לו שנזיז את דרך הגישה, כך שתעבור רחוק מהעצים היקרים.

זה המקום לפתוח סוגריים לסוגיית משרדי הממשלה המעורבים.

בכל המשימות בהן השתתפתי היה ייצוג של שלושה משרדי ממשלה.

משרד החוץ כמובן מכיוון שמדובר בקשרי חוץ.

הקטע המעניין היה משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון. למי שזוכר או יודע, רבין היה ראש הממשלה והחזיק גם בתיק הביטחון. ראש אמו"ן, סמנכ"ל בכיר במשרד הביטחון, והסמנכ"ל לתפקידים מיוחדים במשרד ראש הממשלה קיימו בינם תחרות תמידית על כוח ואמצעים. במצב הזה, אפשר להזיז הרים, פשוטו כמשמעו. בקצות אצבעותיהם, או הטלפונים שלהם, השניים האלו היו מסוגלים לארגן כל אמצעי שיידרש. ולכן כשהובטח לאותו פקח שתיסלל דרך עוקפת לאזור הטקס, התייצבו במקום תוך כמה שעות שלל כלי צמ"ה שהתחילו להרוס את שלוות המדבר וסגרו עניין.

הגענו לקו הגבול וחצינו אותו בטקסיות רבה לצד הירדני כדי לפגוש את מקבילינו מהצד השני. עם חלקם כבר נפגשנו בעבר.

כמו בחתונה, כל צד הביא את רשימת המוזמנים שלו. כמובן שאצלנו כל משרד (שלושה) וצה"ל הגיע עם הרשימה "שלו". היו קצת חפיפות במוזמנים, אבל אף אחד לא היה מוכן לוותר על אף מוזמן "שלו". חישוב זריז הבהיר שצריך מגרש חניה בגודל של מגרש לסופר בול.

כנ"ל משטחי נחיתה למסוקים. למלך ופמלייתו, לראש הממשלה, לשר החוץ לנשיא ארה"ב ובטח לעוד כמה מכובדים.

כאמור היינו בלב שום מקום, בצד הירדני, מקום בו לחוקי שימור הסביבה אין תוקף ועם כוח ציוד מכני הנדסי בלתי מוגבל של שני הסמנכ"לים. אם כל זה לא הספיק, אז גם הירדנים הצטרפו בשמחה למפגן הכוח ההנדסי.

הגזמתי בדרישות כמה שהעזתי והגדרתי שטח נחיתה ענק קצת צפונית לשטח הכינוס הראשי, כדי לנסות לא לכסות את כולם באבק בעת נחיתת המסוקים. לייתר בטחון ביקשתי שירטיבו את המשטח אך חששתי שהחום הרב ייבש את מי המלח מוקדם מדי. שום בעיה, ירטיבו אותו גם בבוקר של הטקס. פתור.

סגרתי את עניני וחזרתי לאילת לנוח קצת ולהעביר למטה את הפרטים הטכניים הנחוצים לכתיבת פקודת המבצע לטייסות המסוקים המעורבות.

ב-26 לאוקטובר נחתם הסכם השלום בנוכחות נשיא ארה"ב, המלך, ראש הממשלה ועוד איזה 2,000 איש. היו אחלה סנדוויצ'ים והמיזוג באוהלים הענקיים עבד כמו בסיביר.

שבועיים לאחר מכן נערך טקס לאישרור הסכם השלום.

הפעם נבחר סוף-סוף לוקיישן נורמלי. בית גבריאל שבחוף צמח. מקום מתורבת, עם תנאים.

רק מה שכחו? צריך מקום להנחית קצת מסוקים. בכל האזור אין אפילו מנחתון קטן. הכי קרוב הוא בפוריה, אבל זה רחוק מדי.

טוב, הנוהל הרגיל, הולכים לחפש מה יש בשטח.

כל האזור עם מטעים ועצים גבוהים. השטח הפתוח היחיד הוא בצומת האון. שוב רחוק מדי.

כשהמצב קשה, כן, הטקס בעוד יומיים, צריך לחשוב מחוץ לקופסא.

ממש מול בית גבריאל היה שטח עם שרידי חממות ומבנים נטושים. ניגשתי לראש המועצה האזורית עמק הירדן שליווה אותנו בסיור ההתארגנות ושאלתי אותו למי שייך השטח ומה הולך שם. לאור תשובתו, הצעתי לו עסקת חבילה. אנחנו ננקה עבורו את השטח והוא יקבל בתמורה מגרש חניה לבית גבריאל. הוא הסתכל עלי במבט עקום ושאל "מתי ואיך?". ניגשתי לשני הסמנכ"לים "שלנו" והצבתי להם אתגר. מי מצליח לפנות את השטח עוד היום ומסדר לנו פה משטח יפה?

אני לא יודע בדיוק מה הם עשו, וגם לא עניין אותי על איזה חוקי מכרזים בדיוק הם עברו, אבל למחרת היה לנו משטח מפולס ומהודק, חלומו של כל מסוקאי. הייתה רק בעיה קטנה עם בנין שעמד קצת קרוב למשטח. צילמתי את המקום ושלחתי את התמונה למפקד טייסת היסעור שתוכנן להטסה וקיבלתי את אישורו.

האטרקציה המעניינת באירוע הלכה להיות המסוק הירדני. מפקד הטייסת המלכותית הירדנית שהגיע כדי להכין את האירוע ביחד איתי בישר לי שהמלך יטיס את המסוק בעצמו. שאלתי בעדינות האם זה בכשירות שלו. הוא הבטחי לי שהמלך כבר נחת במשטחים מוגבלים יותר. וחץ מזה הוא עצמו יהיה טייס המשנה שלו. נרגעתי.

הפעם האירוע היה מאוד מצומצם מבחינת כמות המשתתפים וכולנו, אנשי הצללים של משלחות ההכנה, הוזמנו להשתתף.

בין כל המכובדים הייתי היחיד עם מדי חיל האוויר. המלך ניגש ולחץ את ידי. תהיתי אם לשבח אותו על הנחיתה המורכבת, אבל החלטתי לא להגזים.

לאחר שכל המסוקים המריאו בשלום, נשמתי לרווחה ונסעתי בזהירות הביתה.