את הפוסט הבא אני מציע לכם להסתיר מילדים (או נכדים) מתבגרים מכיוון שהוא עלול לחרב לכם ניסיונות להנחיל להם כללי זהירות ברורים.
ואם הם, הצעירים, בכל זאת הצליחו איכשהו לעבור את הפיסקה הראשונה, אז לפחות שיבינו את הקונטקסט.

גדלנו בתקופה שבה הביטחון האישי היה כאילו מובן מאיליו. חטיפה, רצח ואונס היו דברים שקורים רק באמריקה הרחוקה. גם מעשי טרור היו נחלת העבר. פעם לפני קום המדינה וגם קצת לאחר מכן, היו מקרי הרג של פדאיון, עדין לא קראו לזה טרור. אבל בילדותי, ברעננה, היה גן עדן.

הסתובבנו ברחובות. לבד. שעות שלמות. לא טלוויזיה, לא משחקי מחשב. חופשיים כמו הרוח.

הליכה של קילומטר לחבר או למסיבה היו דבר של יום יום. אם היו בסביבה אופניים שמישים, גם הולך. אם לא לכולם יש אופניים זמינים אז ״מרכיבים״. על הסבל (מאחורה), על הרמה (מקדימה), על הכידון (מקדימה למתקדמים) ולפעמים, בירידות של רעננה ארבעה אנשים על זוג אופניים אחד.

לאף אחד לא קנו אופניים חדשים. לפחות לא לילדים מהתפוצה שלי. האופנים תמיד עברו בירושה ולכן כשהיינו קטנים וירשנו אופנים מהגדולים היה צריך לרכב ״מתחת לרמה״. סוג של לוליינות קרקס לעניים.

וגם צריך ללמוד לשלוט בנסיעה באופנים בלי ידיים, אחרת איך נעשה רושם? וגם לנסוע ממש לאט כשצריך ללוות את הבנות כשאין להן אופניים ועדין מורכב ומוקדם מדי בשביל להרכיב אותן. בעיות התבגרות.

ההורים היו משוחררים מכל אמירה של "אבא תיקח אותי…" או "אמא תסיעי אותי…". פיתחנו שרירי רגלים בריאים והרבה פחות תלות מהילדים של היום. ההורים לא רשמו אותנו לחוגים, לא ראיינו את המדריכים כדי לראות האם הם "מתאימים לילד". נרשמנו לבד, מקסימום ביקשנו מההורים קצת כסף כדי לשלם את הסכומים הסמליים לחוגים.

ואף אחד גם לא הגביל אותנו בשעות. המגבלה היחידה היא שלא יוצאים מהבית לפני ארבע, כי בין שתיים לארבע אין להפריע את מנוחת השכנים. והמגבלה השנייה, בדרך כלל, שיש להיות בבית בשמונה. בין לבין – חו-פ-שיים.

ליד בית הנוער היה מגרש גלילי הכבלים הגדולים של הדואר. מגרש שלם, כמובן ללא גידור כלשהו, פרצה קוראת לגנב, לונה פארק בחינם. שיחקנו על הגלילים הללו תופסת. המטרה – לברוח מהתופס, בלי לגעת באדמה. הגלילים היו בגדלים שונים ובמרווחים לא אחידים ונדרשו קפיצות די נועזות כדי להישאר מעל פני הקרקע. המשחק לא תמיד היה נגמר בלי דם או חבלות, אבל אלו החיים.

בעניין הפצעים, הגעתי להסדר מספק עם האחות בקופת חולים. במקום שאטריד אותה כל פעם עם הפצעים שלי וחבישתם החוזרת, היא לימדה אותי איך לנקות, לחטא ולחבוש את עצמי. מפעם לפעם הייתי מגיע אליה כדי לחדש את מלאי התחבושות והמשחות וצמצמתי את ביקורי במרפאת שועלי.

בבית הספר היה לנו עוד סוג משחק תופסת, על עקרון דומה.

לאורך גדר בית הספר "ברטוב" קיימת עד היום שורת עצי פיקוס. הם שתולים במרווחים קטנים יחסית הגורמים לכך שענפיהם כמעט מתחברים אחד לשני. בכל הפסקה היינו עולים על העצים ומתחילים במשחק. עוברים מענף לענף כמו קופים, כולל על ענפים מאוד דקים ולמיטב זיכרוני, אף אחד לא נפל. את השרת של בית הספר, האדון ירימי, העניין הזה ממש לא הצחיק. אחת לכמה ימים, כשהוא היה מתפנה מעיסוקיו האחרים ויוצא לסייר בחצר בית הספר, הוא היה מגלה אותנו על העצים צועק עליינו שנרד, ומייד. על פי רוב הוא הגיע בסוף ההפסקה, אז ירדנו.

יום אחד, הוא הגיע משום מה מוקדם מדי, מבחינתנו. סירבנו לרדת. אז הוא עלה. זו הייתה אטרקציה. כל בית הספר התאסף לראות איך הנמר מתמודד עם הקופים. ירימי היה אמנם איש רזה אך גבוה מאוד. מן הסתם הביצועים שלו בטיפוס קצת נשחקו עם השנים ואילו אנחנו היינו במיטבנו. שיחקנו אתו עד שנשמע הצלצול הגואל. ברחנו לכיתה והוא חזר לחדרו. זה נגמר כמובן בשיחה אצל המנהל, בפתק להורים. וזהו התבגרנו.

מה שגורם לי עד היום להתעורר לפעמים בבהלה היה עוד עץ אחד.

בדרך לבית הספר, בגבול בין שני שדות, עמדו שני עצי ברוש גבוהים, אחד מכל צד של השביל. העצים היו גבוהים. בא לי לומר עשרים מטר, אבל אולי אני מגזים וזה רק עשרה מטר. משהו כמו קומה רביעית פלוס מינוס.

בסוף יום הלימודים, היינו רצים מהר, לפני שכל הילדים יגיעו, מטפסים על העץ ומבצעים מטווח עם איצטרובלי הברוש על הילדים שעברו למטה.

מתי שהוא החלטנו לשפר את תנאי העבודה. גררנו משטח עץ גדול, מאיזה בניין בסביבה והעלינו אותו, אני אפילו לא מבין איך, לצמרת העץ. הנחנו אותו פשוט על הענפים, קצת נטוי בזווית כלפי מטה והוא היה בסיס הרבה יותר נוח לצליפות מלמעלה. הוא לא היה קשור ולא מחוזק לכלום, סתם מונח. מן שעשוע שכזה.

אני רק חושב מה היה קורה אם מישהו היה מחליק או שהמשטח היה נופל על מי מהעוברים בשביל.

פחד אלוהים.