מי לא רכב על אופניים אף פעם בחיים?

אם התשובה לשאלה הזו היא "אני". חבל על זמן הקריאה של הפוסט הזה. ממילא שום דבר פה לא ידבר אליך.

ולמי שלא ענה, אז בואו נזכיר נשכחות.

כשהייתי ילד, אופניים לילדים היו רק לילדים עשירים. לא ילדים מהתפוצה שלנו. לילדים רגילים היו אופנים בירושה. זאת אומרת אופנים של גדולים. זאת אומרת אופנים שצריכות לתת עבודה. לסחוב סלים, לסחוב שקי מלט או תערובת. בקיצור סוס עבודה על גלגלים.

לכן האופניים צריכים להיות חזקים. חזק זה ברזל, לא אלומיניום ולכן חזק זה כבד. חזק זה גבוה. וגם צריך מקום בשביל לסחוב עליו דברים.

חיפשתי ברשת תמונה של אופניים.

לכאורה דבר פשוט. אבל רציתי למצוא אופנים של פעם. ופתאום חשבתי שילד של היום לא יזהה כמה חלקים באופניים, שלנו היו מאוד משמעותיים. אז כשרות לציבור, הנה תמונה מהמוזיאון:

אז מה רואים פה?

נתחיל מהכידון. עליו יש מוט ברזל. זה מעצור היד. פטנט די טריקי למי שלא מבין את הפיזיקה של האופנים. לחיצה חזקה מדי על הדבר הזה בעת נסיעה תגרום להתהפכות מיידית של הרוכב ואופניו קדימה. אירוע כזה נגמר בדרך כלל בהאצת חילופי שיני החלב הקדמיות. עדיף כבר להוריד אותן בשיטה של קשירת חוט לדלת. השימוש הנכון בידית הברקס מפתח מאוד את העדינות המוטורית. עוד היבט של הברירה הטבעית.

בצד השני של הכידון, מורכב הפעמון. משהו שרוכבי האופניים החשמליים של היום לא יודעים להשתמש בו. שימש כתחליף יעיל לברקס. תצלצל מספיק מוקדם, הבן אדם יזוז ולא צריך להשתמש בברקס. יש אנשים שההרגל הזה נשאר להם גם כשהם נוהגים ברכב (או שהם ירושלמיים).

על הגלגל הקדמי מורכב הדינמו. יש לו שני מצבים. כשהוא נוגע בגלל והגלגל מסתובב הדינמו מייצר מתח. המתח מדליק את הפנס הקדמי. חשוב לרכיבה בלילה. אבל רכיבה בלילה בלעדיו מפתחת את חוש האומץ. כשהדינמו לא נוגע בגלגל, אין מתח, אין אור. המעבר בין "אין אור" ל"יש אור" מחייב עצירה לצורך הצמדת הדינמו לגלגל.

אבל למי יש חשק לעצור. בגלל זה התפתח האומץ.

ומי יודע היום מהי פנימית? אני מנחש שילד ממוצע, כאשר הוא מגלה שאין אוויר בגלגל (הוא לא יגלה, הוא ייסע בלי אוויר על הג'נט. חופשי), אומר לאבא או לאמא שצריך לתקן משהו. אנחנו היינו סוחבים את האופניים ברגל, עד יופ,הפנצ'ר מאכר, ומצטרפים לתור הארוך של הילדים שהמתין אצלו. כשגדלנו ולמדנו קצת את המלאכה, החזקנו ערכת תיקון פנצ'רים ותיקנו לבד. בשביל זה אגב התיק הזה שמתחת לכיסא.

אז בגלגל יש פנימית ויש את הצמיג עצמו ואת הוונטיל, שבאמצעותו מנפחים אוויר לפנימית.

ויש כמובן את השפיצים. שיותר מאוחר גילנו שהירושלמים קוראים להם סילקים. הם מחזיקים את כל הגלגל ביחד. באמצע הגלגל יש ציר והוא מורכב על המזלג, והמזלג מחובר לכידון. מחובר זה ענין יחסי. עוד אשוב בהמשך לעניין של ה"מחובר".

באמצע למטה זו הרגלית. היא קיימת רק באופנים חדשות או אופנים של בנות. בנים פשוט זורקים את האופנים על הקרקע כאשר הם לא בשימוש.

מעל הרגלית אלו הפדלים שבאמצעותם מסובבים את גלגל השיניים הגדול שמניע שרשרת שמסובבת את גלגל השיניים הקטן שמסובב את הגלגל האחורי. פיזיקה פשוטה. אבל הכימיה היא שהשרשרת תמיד מלוכלכת בשמן והשמן מלכלך את המכנס הימני והליכלוך לא יורד.

לכך יש שני פתרונות. הראשון הוא מכנסים קצרים. אצל ילדים זו ברירת המחדל. למבוגרים עם מכנסים ארוכות יש אטב כביסה. זהו חלק אינטגרלי של הרכיבה. משום מה לא כולם זכרו תמיד להוריד את האטב ולא אחת נראה איש מבוגר מסתובב על אטב על המכנס. מסקנה – הוא הגיע לכאן באופניים. הגיון פשוט.

עוד בעיה של השרשרת היא נטייתה ליפול מפעם לפעם. דבר מעצבן בתכלית, ראשית מכיוון שהוא עוצר את תנועת האופנים בפתאומיות וברגע הכי לא מתאים, למשל כשאתה מנסה להספיק לחצות את הרחוב לפני מכונית נוסעת. ושנית מכיוון שהחזרת השרשרת למקומה היא עסק די טריקי והוא נגמר בידיים מלוכלכות מאוד. מהצד השני, זוהי הזדמנות מצוינת להפגנת מיומנות מכנית ואבירות כאשר התקלה קורית לאחת הבנות. אין מצב שבת תתעסק עם הטינופת הזו. היא תלך שלושה קילומטר עם האופניים ביד ולא תיגע בגועל נפש הזה.

בכלל, אופניים מפתחות את החוש הטכני של הילד. ככה זה היה לפחות אצלנו, כשלאבות לא היה יותר מדי זמן איכות עם הילד והילד נאלץ להיות עצמאי מגיל צעיר. באופנים יש הרבה ברגים. לברגים יש נטייה להשתחרר. בייחוד כשמשתמשים באופנים "על הקצה". אז כל הזמן צריך לחזק, ולמתוח ולשמן, אחרת העסק מתחיל להתפרק.

מעל הפדלים יש כיסא. לא ארגונומי ולא נעליים. וגם לא מותאם לתחת של ילד קטן. הוא גם בדרך כל, בגלל שהאופניים מיועדות למבוגרים, גבוה מאוד. בערך בגובה החזה של ילד בן עשר. יש פה בעיה שתיכף נדון בה אחרי שנסביר את המרכיב הכי בעייתי באופנים הללו.

בין הכיסא לכידון נמצאת הרמה. אותו מוט מתכת שמחבר בין ציר הכידון למוט הכיסא. היום כמעט לא רואים דבר כזה באופניים. חוץ מאשר למי ששוכר אופנים לרכיבה בהולנד. המטרה של הרמה היא לתת חוזק לשלדה. כזכור פעם הכל היה עשוי מצינורות ברזל די דקים וחסרי כושר עמידה בפיתול (שוב פעם הפיזיקה הזאת). היום שלדות אופניים עשויים מסגסוגות אלומיניום מחוזקות או מחומרים מרוכבים שמסוגלים לספק עמידות גבוהה מאוד לפיתול עם משקל אפסי.

אז עכשיו, אחרי שהבנו את היחס בין גובה הכיסא, גובה הילד והימצאות הרמה. אפשר להתחיל להבין את הבעייתיות.

איך עולים על האופנים, איך מתחילים לנסוע, מה עושים כשצריך לעצור. סוגיות קשות. פתרונן נחלק לשתי תקופות בחיים.

עד שהגובה של ראשו של הילד האמור אינו עולה על גובה הכיסא, הרכיבה מבוצעת "מתחת לרמה". כלומר הרגליים על הפדלים מתחת לרמה והידיים והגוף מעליה. זהו סוג של עיוות גופני שרק ילדים קטנים עם עצמות רכות מסוגלים לבצע אותו. גם השילוב של הכוח הנדרש לסיבוב הפדלים יחד עם עיוות השלד הוא כמעט בלתי אפשרי. אי לכך הוא מתאים רק לרכיבה בירידה. פשוט אין צורך לסובב את הפדלים, האופניים מתגלגלות מעצמן.

כך למדתי לרכב על האופנים הענקיות של סבא שלי. סוחב אותן בהליכה לראש העלייה ומתחיל לרכב בירידה. עם הזמן הגעתי לנקודה האופטימלית בעליה שממנה, אם אתחיל לרכב, תספיק לי התנופה עד סופה של הירידה.

פעם אחת עשיתי טעות קטנה והחלטתי לעלות עד ראש הגבעה ולהתחיל את הנסיעה משם. זה היה הרבה יותר כיף, כי הרגשתי שהמהירות גבוהה יותר. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהדבר הזה לא ייעצר לבד בסוף הכביש, והפעלת מעצורים איננה אפשרית בצורת הרכיבה הזו. עוד אני חושב על מציאת פתרון לבעיה, אני רואה רכב שנכנס לכביש, בדיוק מולי. עשיתי את הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו והשטחתי את האופנים על הצד, מחליק על הכביש את כל המרחק עד הרכב. למזלי, בחלקו הנמוך של הרחוב היה תמיד חול רב שנסחף כתוצאה מהגשמים, אז זה נגמר כשעצרתי כמעט מתחת לפגוש הקדמי של האוטו.

קצת שפשופים ברגל שמאל והרבה חול על הבגדים ובשערות.

נפרדנו, אני והנהג כידידים. כלומר אני ברחתי משם כל עוד נפשי בי והוא נשאר שם עוד כמה דקות כדי להירגע. אחרי שהוא הסתלק חזרתי לקחת את האופניים והחזרתי אותן למקומן כאילו כלום לא קרה.

לפני שנגיע לשאלה איך רוכבים על האופניים "מעל הרמה" יש לעסוק בסוגיה של איך בכלל לומדים לרכב.

גלגלי עזר זו המצאה מאוחרת יותר. חוץ מזה, מי ראה אופנים של גדולים על גלגלי עזר. אין חיה כזו.

אז אותי לימד לרכב סבא שלי. אלף, לאבא שלי לא היו אופנים. בית, לא היה לו זמן. לסבא שלי היו את שניהם. וכך, בכל פעם שהוא היה בא לבקר אותנו, רכוב על האופניים כמובן, (חוץ מאשר במשמר האזרחי הוא אף פעם לא הלך ברגל). אז בכל פעם כזו, היינו יוצאים ל"סיבוב". הוא העלה אותי על האופניים. בהתחלה עוד אפילו לא הגעתי עם הרגלים לפדלים, ומתחילים לזוז. לאט לאט הוא נתן לי לשלוט בכידון, אחרי זה להשיג שיווי משקל ואז מפעם לפעם הוא עזב ידים ונתן לאופניים ולי להתגלגל לבד. לפי חשבוני, הוא היה בזמן הזה כבן שישים. רק היום אני מבין איזה מאמץ זה דרש ממנו. כיום, כשאני בערך בגילו אז, אני לא בטוח שאוכל לרוץ כמו שהוא רץ אחרי ואחרי אחותי.

ואם נשלים את החלק של הרכיבה על אופניים גדולות עד כדי כך שבישיבה על הכסא הרגליים אינן נוגעות בקרקע, אז כאן הפתרון הוא שמירה על תנועה מתמדת.

מתחילים את הרכיבה על ידי ריצה לצד האופניים ואז קופצים על הכיסא ומתחילים לדווש והכי חשוב, אף פעם לא עוצרים לגמרי. לומדים לנסוע כמו לוליין בקרקס, לאט לאט, בתנועה מתמדת ובלי ליפול. את האומנות הזו שיכללנו למקסימום במשחקי כדורגל אופניים. גרסת הילידים לפולו. במקום סוס, אופנים, ובמקום כל הסיפור עם המקלות הטיפשים של האנגלים, סתם כדורגל. מי שנוגע עם הרגל בקרקע, פסול.

ומה לגבי נשיאת משאות על האופניים. לשם כך המציאו בעמים התרבותיים את הסבל שנמצא מאחורה. עליו אפשר להניח כל מיני דברים קטנים כמו תיק או תרמיל או סל.

או אצל אסייתים ים תיכוניים כמונו, להרכיב מישהו.

להרכיב מישהו, זה עניין מאוד פשוט בירידות, סביר במישור ובלתי אפשרי בעלייה. למי שמכיר את רעננה, אז העקרון שלה הוא מאוד פשוט. הרחוב הראשי, רחוב אחוזה מ"המושבה", קרי בניין המועצה, הוא ירידה אחת גדולה, לשני הצדדים. או עלייה, עניין של פרספקטיבה. כמעט כל הרחובות היוצאים מאחוזה לכיווני צפון ודרום, מישוריים. כך שלהרכיב מישהו ברעננה היה עניין יחסית מקובל.

אפשר שהנוסע (מה שנקרא המורכב) ישב עם שתי הרגליים משני צידי האופניים. זה טוב עד גיל (וגובה) מסוימים, כי עם הרוכב גבוה, הרגליים כבר תיגענה בקרקע.

אפשר להרכיב בישיבה גם על הצד. מה שנקרא "רכיבת בנות".

ויש גם עוד אפשרות. "להרכיב על הרמה". ענין טריקי קצת הדורש קרבה גופנית מסוימת. לא בעייתי כל כך אצל בנים בגיל של טרום הבגרות המינית ומרמז על קצת יותר אינטימיות כאשר מדובר על הרכבת בנות. בגיל ההתבגרות זה בערך מקביל לבקשת חברות ובא אחריה או לפניה.

ויש אפשרות שלישית. היא מיועדת לבעלי לב ושרירים חזקים. רכיבה על הכידון.

הסיפור בהמשך מיועד לבעלי לב חזק, אז מי שלא ניחן בלב חזק, מוזמן להפסיק את הקריאה בנקודה זו.

אז יום אחד נסענו לתנועה, או לבית הנוער, לא משנה, בכיוון הירידה הגדולה. שלושה ילדים. שני זוגות אופניים.

אני על האופניים שלי. שמוליק על האופניים שלו ומרטין יושב על הכידון מקדימה.

מרטין הוא בחור, איך אומרים, קטן אך מאומן. אצלו זה גם היה נכון. ג'ודאי, אלוף ישראל בכל גיל פחות או יותר. חזק בצורה מפחידה. וגם אמיץ.

מתחילים את הנסיעה בירידה מאזור המושבה. צוברים די מהר מהירות די גבוהה. אני קדמי והם מעט מאחורי. איפה שהוא לקראת שני שליש הירידה, אני מבחין פתאום בגלגל אופניים שעוקף אותי. לוקח לי כמה שניות להבין מה בעצם אני רואה ועד כמה שניות להבין מאיפה הגלגל הזה יכול היה להגיע. אני בולם בחוזקה ומסתכל אחורה ורואה מחזה של פעם בחיים.

מרטין רץ לפני האופנים, מחזיק את הכידון כך שהמזלג (זוכרים מה זה?) לא יגע בכביש ולאט לאט בולם את האופניים. ככה הוא רץ משהו כמו מאה מטר. רק הוא היה יכול להחזיק מאמץ כזה.

שלושתנו הינו בהלם של כמה דקות ובבת אחת התחלנו לצחוק כמו משוגעים באמצע הכביש. הגלגל המשיך בנסיעתו עוד כמה מאות מטרים ונעצר רק בתחילת העלייה לבית לווינשטיין.

אחרי גמר ההיסטרית הצחוק, ואחרי שנסעתי שני קילומטר הלוך וחזור כדי להחזיר את הגלגל עשינו תחקיר אירוע.

מרטין ישב על הכידון כשהרגלים שלו נשענות על ציר הגלגל הקדמי. מחשש ליפול קדימה בירידה, הוא הפעיל לחץ על הרגלים. הלחץ היה כל כך חזק, שהוא פשוט שלף את הציר מהמזלג והגלגל נהדף בכוח קדימה. באינסטינקט, הוא מיד התחיל לרוץ. אחרת, המזלג היה נתקע כביש, והאופניים היו מתהפכות עליו וממש לא בטוח ששניהם או אחד מהם היו שורדים את האירוע.

מסקנה? ילדות היא שלב מסוכן בחיים. בשביל לשרוד אותה צריך גם מזל.