אתמול אמא של ואני השתתפנו בהלווייתו של שלום זוהר, מכפר ויתקין.

אף אחד לא קרא לו שלום. שולם בחולם.

איש גדול, ביותר מהמובן הפיזי, שהטביע את חותמו על כל מי שהכיר אותו במהלך השנים.

שולם היה מפקדו של אבי במהלכן של כמעט 40 שנה. שניהם היו סיירים. כאלו שהמוח שלהם מחווט מלידה לקריאת מפות והבנת שטח ולכושר ניווט מובנה, כמו שיש לציפורים מסוימות.

על פניו, הלוויה, מאורע עצוב, שאדם נוטל בו חלק לא מעט פעמים בחייו.

כשמדובר באדם שנפטר בגיל מבוגר והשפיע על כל כך הרבה אנשים, הלוויה כזו היא אירוע מעורר כבוד.

אבל, ובנוסף לכל זה, זוהי הלוויה ישראלית.

כמות הקישורים והקשרים שהיו לי במהלך ההלוויה הזו, היא, מבחינתי לפחות, הדבר שמחבר אותי למקום הזה.

נתחיל מכך שאבא ושולם נקברו בדיוק באותו תאריך, 22 לינואר, בהפרש של שלוש שנים.

נגיד שזה סתם מקרה.

ומי שמכיר את המשחק שבו צריך למצוא קשר בן שני אנשים באמצעות מינימום של קישורים בין אנשי ביניים, אז הנה לכם מקרה קלאסי להוכחת התאוריה.

לפני שש שנים, נפטר אביב, בנם של שולם וחיה. אביב היה ספורטאי ונפטר מדום לב בעת ריצה. הידיעה על מותו התפרסמה בעיתון, ואייך שראיתי אותה, עשיתי את הקישור וצלצלתי להורי כדי ליידע אותם והם נסעו כמובן להשתתף בלוויה.

במקום עבודתי, הדר, שותפתי לחדר, שני מטר בקו אווירי ממני, אמרה לי שדוד שלה נפטר והיא נוסעת להלוויה שלו.

עוד מילה או שתיים והסתבר שזו אותה הלוויה. ואז הקישור, ״אז את הנכדה של שולם זוהר?״, ״אז אני מכיר את סבא שלך, אמא שלך ואני נפגשנו כילדים״.

ואם זה עדין לא מספיק מחובר מבחינתכם, אז עוד קצת.

הדר נשואה לשחר ושחר הוא בנו של רן גורן שאיתו אני עובד בצמוד כבר מעל עשור ואנחנו מכירים מעל ארבעים שנה. רן הודיע לי על פטירתו של שולם, במקביל לאמא שלי.

עולם קטן.

ותוך כדי ההלוויה מעלים להספד בטלפון את עוזי מור. עוזי מספר על פציעתו הקשה וחילוצו מהטנק שלו במלחמת יום כיפור ועל הקשר בינו ובין שולם בעקבות הפציעה.

הקהל שומע את הסיפור, הרוב שומעים אותו פעם ראשונה. אצלי בראש מתחילים לרוץ שני סיפורים מקבילים.

האחד, אני נזכר ביפתח מור ז״ל, בנו של עוזי, איתו טסתי לא מעט בפנטום. טייס מעולה ובעל אישיות חזקה, כזה שבולט מיד ואתה מבין שהוא יכול להגיע רחוק. יפתח נהרג בתאונת מטוס כמה שנים לאחר שהכרנו.

והסיפור שעוזי מספר לקהל הוא כיצד שולם הביא לו את אקדחו של מפקד הטנק הסורי שמולו הוא לחם ברמת הגולן. זה התרחש בזמן שהוא, עוזי, שכב בבית החולים והחלים מפציעתו הקשה.

ואני מכיר את הסיפור מאבא שלי, שמצא את האקדח בטנק. אבל מה שהקהל לא יודע, זה שהוא מצא שם שני אקדחים. אקדח גדול ואקדח קטן. את האקדח הגדול הם נתנו לעוזי ואת האקדח הקטן הוא שמר.

מעללי האקדח הקטן שווים סיפור בפני עצמו. הסיפור הזה מעורר בי צמרמורת קלה בכל פעם שאני נזכר בו, ואסתפק כאן בלציין שהתוף (זה היה אקדח תופי) של האקדח הזה נמצא אצלי עד עצם היום הזה.

והחברים מהמילואים שלהם. כל שם שאני שומע, מצלצל לי מוכר. לוי, ובני, דני ומשה לוי, וששי ועוד ועוד. והבת של בני למדה עם הבת שלי. ולוי טייל עם נעם בחו״ל, עוד סוג של קישור בין אנשים.

הכל מתחבר לקשר אחד גדול.

ופגשתי שם עוד אנשים שאני מכיר מחיל האוויר כי הם, סתם, מה לעשות, מכפר ויתקין או מבית חירות ונתקלנו פה ושם בשירות הצבאי או בדרך לרישיון טיס אזרחי.

וכך, עם כל מטר וכל דקה שעברה, פגשנו עוד אנשים, והתברר שאנחנו מכירים עוד אנשים משותפים.

אז תראו לי מקום אחר בעולם, שהוא לא אי בודד ועם יותר ממאה אנשים, והוא לא ישראל, שדבר כזה יכול להתרחש בו?

וזה רק גורם לי להבין למה אני פה. למה לא יכול להיות שארגיש טוב במדינה אחרת ולמה שווה להילחם על מקומנו פה ועל שימור מה שאבותינו בנו פה במאה השנים האחרונות, למרות כל המטורפים שסביבנו ובתוכנו.

בייחוד ביום קשה כזה.