שבוע הסיום של קורס טיס הוא רצף אירועים די חריג בחייו של טרום קצין צעיר.

אחרי שנתיים שבהן בכל רגע נתון עומד החניך תחת מכבש לימודים או התכוננות למשהו, פתאום מגיעים כמה ימים של ראיונות סיכום, צעידות, מסיבות טקסים וארוחות. פתאום אתה מרגיש כמו ניצב בסרט. האירועים מפוזרים על פני כל השבוע הזה ואנחנו צריכים להתייצב לפי לוח הזמנים ובלבוש שונה לכל מקום. אתגר לא קטן. ותוך כדי כך גם מתארגנים להחזרת ציוד ואיסוף חתימות לקלירנס.

ארבעה אירועים מרכזיים מתרחשים במהלך השבוע. מסיבת סיום, חזרה גנרלית, בה מקבלים דרגות קצונה, ארוחת ערב עם סגל בית ספר והבסיס ומסדר כנפיים. לחלק מהאירועים מוזמנות גם המשפחות ובסך הכל הבלאגן די גדול.

על סיום הקורס שלנו העיבה הדחתו, שבוע לפני סיום הקורס, של חברנו לחדר. לא סתם חבר, ולא סתם בן אדם שהשקיע שנתיים פחות שבוע בקורס טייס, אלא נגיד מפקדת חניכים. יעני החניך המוכר ביותר בכל בית הספר. שלא לדבר על כך שמדובר בבחור חכם, נחמד ומוכשר שזכה להערכה מכולנו.

בקיצור, היינו בעצבים מפה ועד הירח על המפקדים ובייחוד על מפקד בית הספר.

אפשר לומר שחיסול חשבונות היה רק עניין של מציאת שעת כושר.

והיא הגיעה.

במסגרת פריקת העול של סוף הקורס, נערכת מסיבה סיום, הידועה בשמה היותר רשמי כ"מסיבת השתכרות". היא נערכת מחוץ לבסיס, כדי להימנע מצרות גדולות מדי ופועלים בה שני כוחות: אחד של המדריכים, שעושים כל שביכולתם כדי להשקות לשכרה את הבוגרים הצעירים מכל הבא ליד, והשני של החניכים, שמרביתם רוצים לאבד קצת את הכרתם כדי לאבד קצת שליטה ואולי להיכנס במדריכים. שם לרוב גם נפתחים הפיות ועולים כל מיני סיפורים שהשתיקה יפה להם באירגון צבאי ומסודר.

כאחד שהמשקה הכי חריף שנכנס לפיו עד שלב זה בחיים היה ״יין פטישים״ בקידוש בחדר האוכל בבסיס, הצלחתי להתחמק מכל ניסיונות ההשקיה ונשארתי צלול ומפוקס כל הערב וניסיתי לשמור על חברי הקרובים שלא יעשו שטויות גדולות מדי.

ואז, כשהסתבר לנו שמפקד בית הספר מתכוון לעזוב את המתחם, התגבשה תוכנית הפעולה.

לצורך קירור המשקאות הובאה למקום פיילה גדולה בה הושמו כל בקבוקי השתיה הקלה והבירה בתוך קרח. כמובן שבסוף הערב, הקרח הפך למיים קפואים וכמעט ולא נשאר בפיילה אפילו בקבוק אחד לרפואה.

מכאן המסקנה הברורה. המיים צריכים להתחבר למפקד.

קל להגיד, קשה לבצע.

הפיילה עם המים שוקלת איזה חמישים קילו. אמצע הלילה, כולם שיכורים מהתחת. לך תאסוף מספיק אנשים שבמצבם הרעוע מסוגלים לקלוט הוראות, לבצע אותן וגם להצליח ללכת ישר. ובשקט.

כנראה שגם כבוד המפקד לא היה בשיא הערנות, כי עובדה שהצלחנו להגיע מספיק קרוב ובכוחות על שפכנו עליו את כל פיילת מי הקרח, מלמעלה עד למטה.

לא הצלחתי לראות את הפרצוף שלו, כי מהירות הבריחה מהמקום, שלי לפחות, היתה גבוהה בהרבה מכל מבחן כושר שעשיתי אי פעם, אבל מי שהיה בסביבה והיה גם מספיק פיקח בשביל לספר על כך מאוחר יותר, טען שהצבע נעלם מפניו ותוך שנייה הפך לאדום מסוכן.

אבל מה שקורה בווגס, נשאר בווגס.

נשארו עוד יומיים עד המסדר, בהם נפגשנו עם מפקד בית הספר באירועים שונים והנושא לא עלה בשום צורה שהיא.

בסיום קורס טיס קיבלו בני הדור שלנו שלושה פרטי ציוד נחשקים: מעיל פרווה אפור (מעיל צוות אוויר), מעיל צח״א (מעיל דק יותר לטיסה) ושעון אומגה (הידוע בכינויו שעון צוות אוויר). כפי שניתן להבין משמות הפריטים, יש בהם משהו הרומז על סטטוס.

אני לא יודע מאיפה זה התחיל, אבל עד אלינו, קורס 83, דורות צוות אוויר, קיבלו שעונים מכניים, אמינים וטובים. אנחנו היינו הראשונים שקיבלו את המילה האחרונה בשוק, שעון עם מנגנון דיגיטאלי.

יום אחרי שקיבלנו את הציוד הנחשק, התכנסו באודיטוריום לשיחת הסיכום התקופתית. בדקות שלפני תחילת האירוע, הורדתי לרגע את השעון מהיד, כדי לבחון מקרוב את פלא הבריאה המודרני.

הוא החליק מידי ונפל על ריצפת הלינוליאום, מגובה של אולי, עשרים סנטימטר. בום טראח..

כשהרמתי אותו הוא השמיע זמזום מוזר כאילו שהג׳וק שבתוכו יצא מדעתו. וזה היה סופו של השעון.

הוא נשלח פעמיים לתיקון בחברה וכלום לא עזר. הג'וק המשוגע השתלט עליו.

מכאן והלאה הסתדרתי עם שעון של בני תמותה רגילים בכל מהלך שירותי.

גם למעילים לא היה יותר מדי מזל.

מכיוון שמיד לאחר שבוע החופשה שלאחר סיום הקורס היינו אמורים להתייצב לקורס אימון מבצעי (קא״מ) בטייסת 107, באותו בסיס, וזה היה שיא הקייץ (יולי), חלקנו השאיר את כל המעילים בחדר שהוקצה לנו במגורי הקצינים.

כשחזרנו מהחופשה גילנו שמישהו פרץ לנו לחדר והרים את המעילים.

בכינו, מילאנו כל מיני טפסים ועוד קצת בירוקרטיה והתעסקנו עם הגניבה הזאת כמעט ארבעה חודשים ובסיומם עלינו למשפט וקיבלנו מעילי צ״א חדשים.

אבל מעיל הצח״א נחשב משום מה פריט מבצעי ואי אפשר היה לנפק לננו אותו בשנית.

תארו לעצמכם שהצלחתי לעבור בהצלחה את כל השרות שלי בלי שני הפריטים החיוניים הללו.

על שעונים שאנשים עונדים אני לא מסתכל, זה לא כל כך מעניין אותי, אבל כשאני רואה מישהו הולך עם מעיל צח"א, בכל זאת אני מקבל צביטה קטנה בלב…