חמ״ל הנעדרים זימן לי שתי פגישות בלתי צפויות. בשעה הראשונה של תחילת התכנסות החמ״ל, עוד לפני שממש הבנו את המציאות ואת אופן ביצוע המשימה, חילקתי את רשימת הנעדרים הראשונית שקיבלתי, בין כעשרים המתנדבים והמתנדבות שהתכנסו סביבי.

הקצאתי עשר שורות מהקובץ לכל מתנדבת או מתנדב, שאלתי מה שמם ורשמתי בדף שלפני למי הוקצה כל טווח שמות. אחת מהן הייתה דפנה. היא ישבה כחמישה מטרים ממני, מוסתרת חלקית על ידי בליל האנשים שישבו על כל סוג של שולחן שנמצא בלובי של אולם ה-MIXER.

הקול שלה צלצל לי מיד בראש. לא שמעתי אותו מעל 40-45 שנה.

זה קורה לי לא מעט, שהזיכרון הצלילי שלי עובד יותר טוב מזיכרון השמי. אני לא יודע אם היא זיהתה אותי מיד או לא.

בכל מקרה, לנוכח הלחץ המיידי, לא עסקנו בזה באותו רגע. שעה-שעתיים אחר כך, הצטלבו נתיבי תנועתנו וניצלתי את השתי שניות של רגע החליפה ביננו כדי לשאול אותה ״את היית בטייסת 105, נכון?״. ברגע שהיא אמרה ״כן״, קפצו לי לראש שם משפחתה, מה אבא שלה עשה, מי היה החבר שלה, כאילו שנמצא המפתח המתאים למגירת הזיכרון.

ומשם המשיכה שרשרת הזיכרון לעבוד.

אני לא יודע אם בחדרי המבצעים בטייסות של היום מתרחשת אותה אינטראקציה בין פקידות המבצעים, כך, לפני שידענו מהו הפוליטיקלי קורקט, נקרא שם התפקיד המרכזי הזה בחיי הטייסת, לבין אנשי צוות האוויר של הטייסת ואם זה אפשרי בכלל מבחינה חוקית.

בזמננו, בטייסת מבצעית, שירתו רק טייסים, מכונאים וקצינים, כולם גברים. הנשים היחידות היו חמש-שש פקידות מבצעים, בת מודיעין ופקידת מפקד טייסת.

היום המצב שונה לחלוטין. הנוכחות הנשית, החל מתפקידי צוות האוויר, מכונאיות וקצינות טכניות וכלה בחיילות וחיילים למכביר בגף טיסה, משנה לחלוטין את התמהיל האנושי, כנראה לטובה.

לשבת בחדר מבצעים של טייסת, זה להיכנס בהגדרה לתוך סיר לחץ קטן. זה לא בהכרח בגלל שכל מה שנעשה בחדר יקבע גורלות. לפעמים כן, אבל זה לא עיקר מקור הלחץ.

הלחץ נובע מזה שכל מה שקורה שם, הוא שקוף לעולם ונמצא במוקד תשומת הלב של כל אנשי הטייסת, הגף הטכני מפקדת הבסיס ואלוהים יודע מי עוד. וכשאומרים ״שקוף״, פה זה לא רק מילולית, אלא גם פיזית.

רוב מבני הטייסות של שנות השבעים, נבנו שנות השישים, בתצורה של קומה תחתונה שכללה את מכלול המבצעים וחדר התדריכים וקומה עליונה בה היו חדרי ממלאי התפקידים השונים, המועדון והמטבחון. בירידה לקומה התחתונה הוצב שלט פשוט "שטח מבצעי, הכניסה אסורה".

הטייסת שלנו שכנה במבנה עתיק יומין, אחד ממבני הטייסת הראשונים בחייל, עם גג רעפים אדום, מסדרון אחד ארוך שמשני צידיו ממוקמים כל חדרי ממלאי התפקידים ועוד מרפסת ארוכה בצורת האות "ר" שם מוקמו משרד מפקד הטייסת, השליש וחדר סמ"טים. זוהי אותה מרפסת מפורסמת שעל שמה נקראים "סיפורי המרפסת", שידוברו בהרחבה ובנפרד.

בנקודה בה הצטלבו כל המסדרונות, שכן חדר המבצעים. כל מי שעבר בטייסת, כל מי שנכנס או יצא ממנה, עבר ליד המבצעים. בהשלכה על ימינו אלו, אפס מודעות לביטחון שדה. כדי לשפוך עוד קצת שמן על המדורה, בין המסדרון לחדר המבצעים הפריד חלון ענק שדרכו אפשר היה להשקיף על כל חדר המבצעים והלוח הגדול שהיה תלוי על הקיר הנגדי. השקיפות הזו כלפי העולם החיצוני נתנה תחושה של דגים באקווריום ואת הלחץ הנובע מהשקיפות כלפי העולם החיצוני. רגשות או תגובות נסערות ניתן היה להפגין במסתור החלקי של חדר הטלפרינטר הקטן שהיה בפינת החדר.

כמעט כל התקשורת המבצעית עם הטייסת התבצעה דרך קווי נל"ן (נקודה לנקודה). לא הומצאו עוד מרכזיות ממוחשבות וגם לא מערכות מחשוב מתקדמות, והכל התנקז למרכזיה גדולה אחת שעליה שלטה פקידת המבצעים הבכירה במשמרת. כשמדברים על חלוקת קשב במונחים של היכולת לבצע מספר דברים בזמן קצר מאוד, זה היה המבחן האולטימטיבי. המון טלפונים, הרבה אינפורמציה להעביר לכל מיני ממלאי תפקידים ויכולת להקשיב בו זמנית גם למה שמתרחש בחדר.

כל עבודת המבצעים בוצעה ידנית. על הלוח הגדול שמול החלון הגדול נרשמו נתוני הטיסות בעפרון שעווה מחיק, שמשום מה נקרא "צ'יינו" והיה אחד הפריטים יקרי המציאות בטייסת. בתאי טייסה, האפשרות היחידה לרשום נתונים הייתה על גבי כיסוי הניילון השקוף של כיסי הג'י סוט (או על שמשת החלון למגזימים). הבעיה של הצ'ינו נבעה מכך שהפעלת לחץ גדול מדי על החוד הרך שלו הייתה שוברת אותו וכדי לחדש את החוד היה צריך לקלף את שכבות נייר הציפוי שלו, משימה כמעט בלתי אפשרי לביצוע עם כפפות ובכלל עדינה מדי לביצוע בטיסה. כשגילנו שניתן לרכוש בארצות הברית עפרון כזה עם חודים מתחלפים, זה היה שקול להמצאת הגלגל בערך. וכמובן היה נחלתם של הנווטים בלבד שזכו לטוס אחת לשנה לאימון סימולטור.

ואם מדברים על הלוח, אז איך אפשר לא לדבר על הכתב. אני לא יודע מתי זה התחיל ומי התחילה עם זה, אבל בכל הטייסות השתרש אותו סוג של כתב יד. היום אנחנו קוראים לזה "פונט". באורח פלא, ואני לא חושב שהנושא נלמד בקורס פקידות מבצעים, האותיות נראו דומות להפליא. אותיות דפוס, בהן נכתב אות הקריאה של המבנה וסוג המשימה שלו. והיה לזה גם המשך, מכיוון שכל חומר הטיסה שהיה מרוכז ב"פנקס הכחול" אותו נשא תמיד כל איש צוות אוויר, הוכן מצילומים של דפים שנכתבו ביד על ידי פקידות המבצעים, גם שם היה כתב יד מיוחד שניצל את צורת החוד המיוחדת של טוש PENTEL. זה היה באופן בלתי רשמי שלב בהכשרה וההסמכה של פקידת המבצעים.

מי ששימשו בדרך כלל מנהלים בימי טיסות אימונים רגילות היו רובד הסגנים הוותיקים והסרנים מבין אנשי צוות האוויר הסדירים, שהסתכם בטייסת דו-מושבית כשלנו במשהו כמו 7-8 אנשים. גם כמות פקידות המבצעים הייתה קטנה. מה שאומר שבילינו ביחד בחדר המבצעים די הרבה. בימים ההם כשקוד השירות המשותף עוד לא היה קיים, והבדל הגילאים בין האנשים היה קטן יחסית, נוצרו לא מעט קשרים שחלקם התפתחו ורובם מחזיק מעמד יפה מאוד עד עצם ימינו אלו.

הזכרתי קודם את השם "טלפרינטר". בני הדור הנוכחי, לא יודעים בכלל על מה מדובר. אז היה זה אמצעי העברת המידע הכתוב היחידי שפעל בזמן אמיתי והיה מוצפן דיו כדי להעביר מידע סודי. כל המידע הכתוב השוטף, לצרכי אימונים או מבצעים הגיע לטייסת דרך הטלפרינטר. מטרים של מטרים של נייר, מדי יום. אלו היו יכולים להיות מברקים קצרים, בני כמה שורות או פקודות מבצע ארוכות כאורך הגלות. התכונה הסודית שרק מעטים שמו אליה לב הייתה, שבמקביל להדפסה, המכשיר הריץ גם סליל נייר צהוב דק, שעליו חוררו חורים קטנים שהיו קידוד של תוכן המברק. כך שכל מברק שירד לטייסת, ניתן היה לאיחזור, על ידי הרצת קוד הנייר הזה בשנית. אותנו, הצעירים עניינו יותר עיגולי הנייר שנומרו כתוצאה מהניקובים, דומים לעיגולי שיוצר מחורר דפים משרדי, רק הרבה יותר קטנים.

אתם בטח שואלים למה? ובכן, תכונתם המופלאה של עיגולי הנייר התבטאה בכך שהם דביקים להפליא. ולכן, לקראת כל מאורע משמח, כמו הענקת דרגה, ביצוע סולו וביוצא באלו, היה נערך מבצע לאגירת פתיתי הנייר במקום בטוח. לאחר שהקורבן המיועד היה מופיע בטייסת עם הדרגות החדשות או עם סרבל רטוב מטיסת הסולו, היה מגיע תורם של הפתיתים הצהובים להיזרק ולהידבק. ואם זו במקרה זו מישהי עם שיער ארוך, אז תוספת של חלבון ביצה, או יותר טוב כל הביצה, הייתה הופכת את הסרת הפתיתים לכמעט בלתי אפשרית. חגיגה מושלמת.