תחנתנו הבאה בטיול הפרידה מסיני הביאה אותנו אל הדוקטור.

לא קבענו תור מראש, אבל התקבלנו מיד ובלי המתנה, מכיוון שידענו מראש את קוד הכניסה ״למרפאה״.

הדוקטור מת על שני דברים: גרעיני תירס מתוק ו״פלחי״.

לרוב האנשים בני פחות מארבעים, המילה השנייה לא אומרת כלום, אבל למי שגדל על מנות קרב של המאה העשרים, זה בטח מעלה זיכרונות מתוקים.

המזון שעליו התקיימנו כל הטיול היו כמובן מנות קרב. ניצלנו את העובדה שהן היו רגע לפני תאריך פג התוקף שלהן ולקחנו איתנו את כל מה שהשלישה ממילא התכוונה לזרוק בעוד חודש או חודשיים, מתוך ידיעה שיש בקרטונים האלו גם מוצרים שהם ״מטבע עובר לסוחר״.

ה״פלחי״, אותם פלחי אשכוליות מקולפים ומסוכרים, היו היהלום שבכתר, אבל היו שם גם לוף וחלב משומר שהיו להיט.

הבעיה היא שתכולת כל קופסת מנות קרב כזו הייתה חתול בשק. לכל ארגז כזה היה הרכב שונה של מוצרים, כדי ליצור גיוון בארוחות.

אז מסתבר שאם מוציאים את הלוף בשלמותו מהקופסה, חותכים אותו לפרוסות ומניחים על פח מעל האש, זה יוצא ממש דומה להמבורגר, ואם מערבבים גולש עם הרבה שעועית מהקופסה, זה יוצא כמעט טעים ועל לחמית אפשר למרוח כל דבר ולא מרגישים את הטעם המעופש של עשר שנות האכסון בקופסה.

אבל כאמור, לדוקטור שמרנו כמה קופסאות תירס וכמה קופסאות פילחי וכמובן את כל מה שלא נגענו בו עד אז.

הדוקטור באמת קיבל אותנו יפה, נתן לנו קצת קפה וסיפר לנו איזה סיפור או שנים בפה חסר שיניים.

אז הדוקטור היה בדואי זקן, קרוב לוודאי צעיר ממני היום, שידע לרקוח כל מיני עשבים ולגרום לאנשים להאמין בכושר הריפוי שלהם או שהוא באמת ידע ליצור דברים מרפאים. לא בדקנו.

אבל הסיבה שבאנו אליו היתה כי הוא ישב בכניסה לנווה מדבר מדהים, עם מעיין ונחל אמיתיים, עם בריכות ומפלים ודקלים מסביב.

הגענו לשם לפנות ערב וזכינו לראות שקיעה מדהימה. בבוקר הלכנו לבריכות ויצאנו מהן רק בצהרים. מתרגלים את אווירת השאנטי שרק מדבר יכול ליצור.

הגענו כבר ליום הרביעי של הטיול והיה לנו לסגור את כל המרחק עד שדה התעופה בעציון, כדי להספיק לתפוס את התובלה של יום חמישי אחר הצהריים, עליה שמרו לנו מקום.

עם קצב הנסיעה (הזחילה) המוכר לנו של הרכבים, החלטנו לא להסתכן בפיספוס התובלה, ויצאנו לדרך די מוקדם.

כשהיינו בטווח ״בינגו״ לעציון וכבר היה ברור שאנחנו מקדימים טיפה, עוד תפסנו איזה שיכשוך קטן במי מפרץ אילת.

הגענו לעציון בזמן.

אבל אז התעוררה בעיה קטנה. לקחנו את הרכבים ברפידים ועכשיו הם בעציון. משהו כמו 200 ק״מ של מדבר מפרידים בין שתי הנקודות. והרכבים צריכים להיות חזרה בבסיסם עד יום שישי. בעיה.

שוב, אני לא הייתי מעורב בכל שלבי הגיית רעיון הטיול ותיכנונו ולא ברור לי עד היום האם מישהו נתן את דעתו על הדילמה.

מה שאני יודע זו התוצאה.

הוחלט. מי החליט, אני גם לא יודע. שמישהו צריך לנסוע עם הנהגים חזרה לרפידים. ושוב הוחלט. גם לא יודע מי. שאני אהיה זה שייסע איתם ויוביל אותם בדרך.

למה? נדמה לי כי הייתי הכי צעיר וגם מספיק מטומטם לא להבין מה אני עושה, או כי האתגר מצא חן בעייני. לא זוכר.

וככה, עם מפת 1:250,000, בלילה חשוך, יצאנו, שלושה רכבים, עם נהגים שלא מכירים כלום, נווט שבחיים שלו לא נסע במדבר, בלי קשר ורק עם מפה שאולי מתאימה לניווט במטוס בגובה 500 רגל ו-480 קשר, אבל בטח לא מתאימה לנסיעה במדבר, בלילה, בלי מצפן, בלי אף כביש ואחרי יום שלם של נסיעה ובילוי.

אני לא זוכר כמה זמן ארכה הדרך, אבל אני זוכר נסיעה מעייפת מאוד ודי מורטת עצבים. חושך מצריים, תרתי משמע. המאמץ לראות את הדרך בייחוד במקומות מישוריים בהם הרבה קוליס מתערבבים, יצרו הרבה ספקות האם בחרנו בכיוון הנכון. בכל המאה וחמישים קילומטרים של הדרכים שנסענו בהם היו רק שנים או שלושה שלטים שפתאום צצו מתוך החשיכה ונתנו לנו נקודת אחיזה במציאות וביטחון שבחרנו בכיוון הנכון.

הפחד לאבד את שני החברה בכלי הרכב שמאחור. הם נוסעים לבד ולך תדע שהם לא יירדמו תוך כדי הנסיעה. מפעם לפעם הם גם נעלמים מאחור בעיקולי הדרך ובאבק הכבד שמתרומם מאדמת הלס המדברית. הפתרון שמצאתי היה לעבור מדי פעם מרכב לרכב, כדי לשמור אותם ערים פחות או יותר.

כשהגענו לכביש בצומת ביר תמדה ירדה לי אבן מהלב. אפשר היה להירגע. עצרנו לצד הכביש לשעה-שעתיים לשינה, עד שהשמש זרחה.

פיספסנו את הזריחה, שהיתה כנראה יפה, עשינו קפה והמשכנו לרפידים.

עוד שעתיים הלכו על שטיפת הרכבים מכמויות האבק האדירות שהצטברו בכל פינה אפשרית והחזרנו את הרכבים לחטיבה כמו חדשים.