אם יש מישהו שתרם לכך שאהיה טייס יום אחד, זהו יעקב טרנר. אני לא יודע אם הוא יודע את זה, אבל אמא שלי חושבת ככה.

אני די בטוח בזה.

אבא שלי, שלא היה לא שום קשר לחיל האוויר, קנה מפעם לפעם את ביטאון חיל האוויר.

בפורמט של שנות החמישים הביטאון היה יוצא אחת לחודשיים בתצורה של ספר בכריכה רכה וכלל כתבות מקור ותרגומים של מאמרים מתורגמים.

מבחינת אבא שלי, הסיבה שהצדיקה את ההוצאה, היו דגמי ״פיסול הנייר״ שהיו כלולים ברוב החוברות. בשנים הראשונות הוא בנה כמה דגמים כאלו. בידיי הזהב שלו, הדגמים נראו מיליון דולר.

אמא שלי, גילתה בגיליונות הללו את יעקב טרנר, אז מדריך בבית הספר לטיסה, שכתב על הווי מדריכי בית הספר וטייסת המיסטר שלו ברמת דוד, תחת הכותרת ״מה נשמץ״. מעין מהדורה מיוחדת לציבור הרחב של ספר ההשמצות שנכתב בכל טייסת שמכבדת את עצמה.

לאט לאט הצטברו על הכוננית בסלון, כרכים של הביטאון, וחוברות דגמים שאבא שלי, שכבר היה עסוק מדי בכדי לבנות אותם, הותיר על המדף.

מרגע שלמדתי לקרוא בלי ניקוד, התחלתי לחרוש את החוברות האלו. קראתי כל חוברת כזו עשרות פעמים במהלך השנים. שוב ושוב. ואת הסיפורים של טרנר אהבתי מאוד.

נראה לי שהמושג ״מנוי לעיתון״ עוד לא היה קיים אז או שההוצאה הכרוכה בכך הייתה כבדה על הכנסות הצנועות של משפחתנו. לכן בכל פעם שפורסם בעיתון שיצא ביטאון חדש, הייתי רץ לחנות הספרים של שקולניק כדי לראות אם הסחורה הלוהטת כבר הגיעה.

רעננה זה לא תל אביב ולאדון שקולניק לא בער שום דבר, ולכן נאלצתי ללכת כמה ימים ברצף עד שהצלחתי לשים יד על הביטאון הטרי.

בינתיים גם גילית שהיו לו בירכתי החנות ביטאונים ישנים, שמשום מה היו חסרים לי באוסף, אז הייתי יושב על הרצפה בשקט וקורא להנאתי. לשקולניק זה כנראה לא הפריע כי הוא ידע שבסוף יצא לו מזה משהו. ואכן מפעם לפעם, שהצטברו לי קצת הכנסות (פעם אספר גם עליהן), הייתי קונה חוברת כזו שמצאה חן בעייני. עד כיתה ח׳ כבר לא נשארו אצלו חוברות על המדף.

קראתי את כל סיפורי טרנר. חלק לא קטן מהם אני זוכר עד היום. רוב הסיפורים היו מעוטרים בקריקטורות של זאב, אז עדין קריקטוריסט מתחיל, עם הלוגו של הזאב המיניטורי, שנתנו פרצופים לשמות שבסיפורים.

כל מה שטרנר סיפר היה אמת. לפחות אחד מהם בוודאות על הילד צ׳צה, שאבא שלו לימד אותו שאסור להאמין לאף אחד.

הוא, הילד, היה איתי בקורס טיס, קברניט באל-על עד לפני שנה, אימת את הסיפור. מכאן שגם כל השאר עובדות אמיתיות.

טרנר, שכינויו בפי העם היה ״אבויה״, היה מפקד בסיס חצרים כשסיימתי קורס טיס ולאחר מכן ראש להק כוח אדם.

עד היום, על התעודה היחידה שהולכות איתי מסיום קורס טייס, תעודת צוות האוויר הכחולה, מתנוססת חתימתו של טרנר.

זו תעודה שכל פעם מצחיקה אותי מחדש כשאני משתמש בה, מכיוון שאף ש״ג עוד לא הצליח לקשר בין הפרצוף של הילד בן העשרים שמצולם בתעודה, למי שמראה לו את התעודה.

הסיבה שטרנר זכה לכינויו היא היחס שהוא נתן לאנשים והיכולת שלו לזכור שמות, פרצופים ופרטים שגרם להם להרגיש מוכרים ומוערכים.

טרנר הוא איש של אנשים. הוא המשיך בכך גם בתפקידיו במשטרה כראש להק כוח אדם, כשמשך למשטרה קצינים טובים מהצבא וטיפח אותם וגם כראש עיריית באר שבע במשך עשר שנים.

בתקופתו כראש עיר עבדתי בבאר שבע והרבה אנשים איתם נפגשתי, מששמעו שהייתי בחיל האוויר, הרגישו צורך לספר לי על התחושה האבהית שהוא נתן להם.

רק כדי לאושש את התאוריה הזו, סיפור קטן. אמא שלי השתתפה בסיור שנערך לעובדי ״בזק״ ובמהלכו נערך ביקור במטה המשטרה בירושלים כאשר טרנר היה מפכ״ל. הוא פגש אותם ובסיום הפגישה היא כמובן לא פיספסה את ההזדמנות לספר לו כמה שהיא מתגעגעת לסיפורים שלו (מלפני 30 שנה…) וכשהוא שאל אותה איך קוראים לה, הוא עשה את ההקשר ומיד שאל אותה האם אני הוא בנה.

כולה, מי הייתי אז בשבילו, ועדיין הוא ידע. עוד עובדה בסלע.

המעניין בכל הסיפור הוא שבסוף דרכי בחיל האוויר ממש נפגשנו. אני הייתי סגן מפקד בסיס חצרים והוא היה ראש עיריית באר שבע, אבל יותר חשוב מכך, הוא היה מפקדו של מוזיאון חיל האוויר, שהיה כפוף למפקדת הבסיס.

המוזיאון היה תחנה קבועה ברוב ביקורי האח״מים בבסיס ויצא לנו להיפגש שם די הרבה. עקב עברי כקורא וותיק של הביטאון הכרתי חלק גדול מההיסטוריה של חיל האוויר ונהניתי מאוד לבקר שם ולהשוות מידע עם טרנר ועם אוצר המוזיאון אבי משה סגל שמלווה את המוזיאון ואירועי מורשת חיל האוויר עד עצם היום הזה.

ואפילו יצא לי לטוס עם טרנר.

כולם זוכרים את הפרסומת לקראת חול המועד סוכות ופסח בקולו של טרנר ״בואו לבקר במוזיאון חיל האוויר בחצרים – רק 5 דקות מבאר-שבע ותראו או הסטירמן וההרוורד״ או משהו כזה.

טרנר התעקש להטיס את שני המטוסים הללו בעצמו, הרבה מעבר לגיל המקובל בחיל האוויר לטיסה וגם קצת מעבר לגיל המקובל על רוב הטייסים האזרחיים (75).

למרות שיש אנשים שטסים גם בגיל 80, למפקדי חיל האוויר היה קצת קשה עם זה ולכן הוחלט שתמיד יטוס אתו טייס ביטחון ממפקדי הטייסות של הבסיס או בית הספר לטיסה, לכל מקרה.

לא שמישהו מאיתנו, ״הצעירים״ שטסו עימו, היה מצליח להנחית מטוס עם גלגל זנב, אבל כסת״ח, תמיד טוב שיהיה.

וככה בכל פעם שטרנר היה טס, כדי לאוורר את המטוסים, היה אחד מאיתנו, מנודב לתפקיד.

טסתי איתו פעמיים או שלוש בהרוורד. זו חוויה מעניינת לטוס במטוס שהתחיל לטוס לפני שנולדתי והפסיק לטוס לפני שאני התחלתי לטוס ומאוד נהניתי מהאירוע.

בייחוד מהצעיף הזה, שהתנפנף לו באוויר החופשי.