איפה ילד קטן ממושבה קטנה יכול לראות מטוס?

אם הייתי שואל את השאלה הזו ילד מקביל נגיד מהמושבה נס ציונה או קדימה, התשובה כנראה היתה בשמים (ברור…) ולעיתים נדירות.

אבל רעננה, מבחינתי, נראתה כמו מרכז תנועת המטוסים בעולם.

נשמע קצת לא אמין, אז אסביר.

בית הספר לנ״מ שכן בימים ההם בהרצליה. היום אוניברסיטת רייכמן, קצת קודם הבין-תחומי.

על חוף הים, בגבעות שצפונית לסידנא-עלי, תל ארשף למיטבי לכת, הוצבה סוללת תותחים L-70 שבה התאמנו פרחי הנ״מ.

פעמיים בשבוע, בשעה 16:00, כמו שעון שוויצרי, הגיע מטוס לאמן את הפרחים. כשהייתי בן שבע-שמונה זה היה מיסטר או סופר מיסטר ובשנים מאוחרות יותר סקייהוק.

והוא היה מבצע משימה שיותר מאוחר גם הכרתי אותה בשמה הרשמי ״כינון נ״מ״.

בתור טייס, בערך הטיסה המשעממת ביותר בעולם, או לפחות אחת מהמשעממות ביותר.

במשך שעה וקצת, אתה מבצע יעפים חוזרים ונשנים מעל אותה סוללה מסכנה. ביעף הראשון עוד יש משהו שמחזיק אותך בערנות והוא החשש או יותר נכון התקווה שהחברה למטה עשו בדיקת כלים ווידאו שאין פגזים במחסנית ושלא יתקעו בך בטעות איזה פגזציק אחד.

אבל אחר כך, עוד עשרים-שלושים הקפות משעממות. אין לך אפילו עם מי לדבר חוץ מלהודיע כל פעם ״נכנס״.

אבל לילד שאוהב מטוסים, זה בדיוק המרשם שרשם הרופא.

אני לא הייתי מכותב על פ״מ ההפעלה של המשימה, כמו הטייסת המבצעת, ולכן נכנסתי בכל יום בשעה 15:50 לכוננות הקשבה. ברגע שהייתי שומע את השריקה הראשונה של המטוס הצולל ליעף הראשון, הייתי יוצא החוצה בסערה, מטפס על הסולם שהצבתי במרכז החצר, חמוש במשקפת של הטיולים ומתחיל לעקוב אחריו.

בשלב מסוים הוא היה נעלם מעייני בתחתית יעף הצלילה שלו והתאמנתי היטב כדי לתפוס אותו במשקפת מיד כשהוא עלה מעל האופק.

כשאני חושב היום על הקומבינציה של סולם אלומיניום גבוה, משקפת ומעקב אחרי מטוס שמסתובב בשמיים, זה נראה לי פלא די גדול איך העניין לא נגמר בנפילה מהסולם ושבירת כמה עצמות.

המאפיין השני שגרם למטוסים להופיע בשמי רעננה היה רחוב אחוזה.

איפה יש עוד כביש כזה ישר וארוך, אידאלי לתרגול סידרה אווירובטית, חוץ מרעננה? (סוד, בכפר סבא, אבל היא היתה קרובה מדי לגבול).

מפעם לפעם היה מופיע סטירמן דו-כנפי ומבצע סידרה אווירובטית שלמה לאורך אחוזה בגובה מזערי בלתי קיים, להנאת כל חובבי המטוסים במושבה.

וכדי לראות מטוסים ״אמיתיים״, היינו נוסעים לפעמים לשדה התעופה בלוד.

לא להאמין אבל פעם היתה אשכרה מרפסת תצפית בשדה התעופה. על גג מה שהיום הוא טרמינל 1, כיום נמצאת שם מסעדת העובדים, נבנתה מרפסת פתוחה אליה הגיעו אנשים כדי לראות מטוסים. אחרי התקפת המחבלים (קוזו אוקמטו) והתפתחות תופעת חטיפת המטוסים הותקנו במרפסת זכוכיות שקצת פגעו בספונטניות ובשנים יותר מאוחרות היא בוטלה לחלוטין.

כל אלו היו הכנה לאירוע האמיתי הראשון שלי.

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, הוחזרנו אחר כבוד מבית הספר, מיד לאחר שנשמעה האזעקה הראשונה. אחותי ואני היינו בין התלמידים והמורים הבודדים שהגיעו באותו יום לבית הספר.

אמי ניצלה את כוח העבודה הזול, ושלחה אותי בצהרים לקניות בצרכנייה. עוד מילה ייחודית לאותם ימים. צרכנייה=מכולת.

״תביא חצי לחם שחור, גבינת ״טוב טעם״ וכמובן 4 חבילות ״אסקוט״ (סיגריות עם טבק מזרונים של פעם)״, הצריכה היומית של אמא ואבא באותם הימים.

את החצי לחם המבוקש הפכתי מיד ללחם שלם. עד שאחזור הביתה (200 מטר) הוא כבר יהיה חצי, אז שיישאר משהו להביא הביתה.

בעודי עומד בתור נשמעה שוב סירנה. הסתובבתי לאחור ודרך החלון הגדול של הצרכנייה ראיתי שני מטוסים שטסים מזרחה ומשגרים רקטות.

מטוסים אמיתיים ורקטות אמיתיות מול העיניים שלי!

צעקתי ״זה הנטרים!״ ורצתי החוצה כדי לראות אותם יותר טוב וכדי לנסות לראות לאן טסות הרקטות.

היו אז מאחורי כבר שלוש-ארבע שנות קריאת ביטאון חיל האוויר ולכן גם זיהיתי מיד את סוג המטוסים והבחנתי בכך שצבע ההסוואה שלהם שונה מהצבעים המקובלים בחיל האוויר שלנו.

הדבר הבא שהרגשתי הוא שמישהו תופס אותי בכוח מאחור וזורק אותי על האדמה, ככה שהאף שלי נמרח לתוך החול שמתחת לשיחים שלצד שביל הכניסה לצרכנייה.

אני עוד מנסה להיאבק כדי להרים את הראש ולהמשיך לעקוב אחר המטוסים (או כדי להוציא את האף מהחול בשביל לנשום, תלוי בנקודת ההשקפה של הקורא), אבל גוף גדול מועך אותי ממעל.

אז עכשיו ההסבר של הבדיעבד.

אלו אכן היו הנטרים, עירקיים, שביצעו תקיפה על בית החרושת ״אלבר״ שנמצא בדרום כפר סבא. כיום אזור כפר סבא הירוקה. הם כנראה זיהו אותו בטעות כמפעל התעשייה הצבאית שנמצא בין רמת השרון והוד השרון. בתקיפה נהרגו 4 עובדים.

והגוף הגדול, היתה שרה אברך, שכנתנו מהבית הסמוך. למודת ניסיון ממלחמת העולם השנייה.

כשהיא זיהתה שאני רץ החוצה, היא רצה אחרי, העיפה אותי לרצפה ונשכבה עלי כדי לגונן עלי.

רק לאחר כמה שנים, כשהיו לי כבר ילדים משלי הצלחתי להבין מה היא עשתה ״ולסלוח לה״ על הפסקת המחזה.

אבל עדיין, עד היום אני זוכר את השפשוף של האף על החול החם והריח שלו בתוך הריאות….