לאחר שסיימתי ללמוד באוניברסיטה ובעוד כל מיני מוסדות מחכימים, הוצבתי בבור של חיל האוויר כמפקד יחידת השליטה הקרקעית ביחידת השליטה המרכזית.
תודו שאין שם ארוך מזה לצורך תיאור התפקיד.
בגדול ובלי להיכנס יותר מדי לפרטים, מדובר על משהו כמו קמב״צ חיל האוויר על סטרואידים. כל פעילות חיל אווירית מכל סוג שהוא, עוברת בצורה כזו או אחרת דרך היחידה. באימונים או במבצעים.
אתה נכנס לתפקיד כזה בידיעה שעות העבודה הנורמליות הן בשביל מישהו אחר.
כנגזר מכך, אתה הופך להיות ההורה המאמץ לדברים שאין להם אבא מוגדר בחייל.
אנחנו מדברים על התקופה שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה כשהחלו תזוזות לכיוון הידברות עם שכנינו.
זה התחיל עם חזרתו של ערפאת לשטחים. כדי לחסוך את כאב הראש של לאבטח אותו בנסיעה מרמאללה לעזה הוחלט לאפשר לו להביא שני מסוקים משלו ולהתנייד איתם.
לאחר שנקבעו נהלי העבודה על ידי מחלקת מבצעים אנחנו אמורים היינו לטפל בביצוע השוטף. וכך, התחלתי לקבל מעת לעת טלפונים מיחידת הקישור לכוחות הזרים, על כך שהיו״ר רוצה לטוס מכאן לשם.
כמובן שעל פי רוב זה היה מהרגע (אחת בלילה) להירגע, (למחרת בבוקר), מרמאללה לנקודה שאף פעם לא שמענו עליה. וצריך לראות שהיא בכלל קיימת, מה אפשרויות הנחיתה שם ואיך מאבטחים את כל האירוע.
כשדבר כזה קורה, להרבה גופים יש מה לומר. לשב״כ ולמוסד ולאמ״ן ולמשרד החוץ ולפיקוד וליקל״ז. וכמובן לחיל האוויר שסחבק הוא זה שאין לו בעיה להתייצב איפה ומתי שיגידו לו ולסגור את הפרטים הקטנים.
אין לו בעיה, כי הוא חייל שהוא מספיק בכיר לקבל החלטות ומספיק זוטר כדי שיפילו עליו את התיק.
וככה מצאתי את עצמי מתרוצץ ברחבי הארץ, השטחים ורצועת עזה בערך כל שלושה ארבעה שבועות.
עם הזמן התגבשה קבוצה די קבועה של כל הפונקציונרים מהגופים ונסגרו נקודות איסוף קבועות עם צוות היקל״ז שריכז את הפעילות של מערכת הביטחון.
הנוהל הדי קבוע היה שאני מסיים את התיאום בשטח, סוגר את הפרטים עם מי שכותב את פקודת ההפעלה במבצעים, הולך לישון איזה שעה במשרד ומתעורר כדי להיות בתא השליטה בעת האירוע. בפעמים הראשונות עוד היה מישהו בכיר שישמש כרמשל״ט וכשהדברים נכנסו לשגרה עשיתי זאת בעצמי.
ביום חמישי אחד, אני מקבל את הטלפון הרגיל בסביבות עשר בלילה, ההנחיות הפעם היו שונות מהרגיל. ראשית מכיוון שמדובר על יום שישי ושנית היות ונאמר לי להגיע על אזרחי ולהביא איתי דרכון???.
ניסיתי עוד לברר למה, ונאמר לי שאבין למחרת וגם שכרגע אסור לי גם לומר ביחידה לאן אני נוסע.
זה היה קל, כי ראשית לא ידעתי כלום ושנית זה לא ממש ענין מישהו, לא מפקודי ולא ממפקדי, מה אני עושה ביום שישי שאמור להיות חופש.
לכשנאספתי בבוקר, התברר לי שאנחנו נוסעים לירדן.
מדינת אויב באופן רשמי.
החברה הייתה יותר מכובדת מהטיולים הקודמים. מנכ״ל משרד החוץ, סמנכ״לים ממשרדי ראש הממשלה והביטחון, בכירים מהמוסד, שב״כ, אמ״ן, מפקד היקל״ז וסחבק.
הכי צעיר בפער.
אם לכל אלו אין בעיה לנסוע לירדן, אז מי אני שאדבר.
איפה שהוא באזור מעלה אדומים נעצרה כל השיירה והתקיים תדריך.
מסתבר שנוסעים כדי להכין פגישה סודית ראשונה בין המלך חוסין לראש הממשלה, במלון על חוף ים המלח מצידו הירדני. המפגש יהיה בלילה ולצורך החשאיות רוה״מ יגיע למקום ביסעור והכל סופר סודי.
כדי שעיתונאים לא ידעו מכלום אספו את כולנו למשאית צבאית סגורה. כדי להתחמק מעיתונאים שאולי יחכו לנו בגשר אלנבי, נקבע שנחצה את הירדן על גשר עבדאללה.
למיטב זיכרוני ומהכרת ההיסטוריה של חיל האוויר, זכרתי שהגשר הופצץ בששת הימים והוא בלתי עביר.
שאלתי.
אמרו לי ״יהיה בסדר״. תשובה הממלאת כל ישראלי בביטחון. נגיד.
נסענו בשושו לגשר. והוא אכן בלתי עביר. לכן שני מילואימניקים שחיכו לנו שם, שמו עליו סולם גבוה, כזה כמו של עובדי ״בזק״ ויאללה תטפסו.
מילא אני, שעוד זוכר מה זה לטפס על סולם של עשרה מטר בשביל לקטוף אבוקדו. אבל למנכ״ל משרד החוץ שגילו כפול משלי ולא עסק בקטיף לאחרונה ולעוד כמה שם שלא ממש התנסו בחוויות דומות. נו.
טיפסנו.
תוך כדי הטיפוס מישהו גם צעק ״רגע תעצרו שנצלם את הרגע ההיסטורי״. אז הצטלמנו.
עלינו אל הגשר. מהצד השני של הנהר (והגשר) חיכו לנו שני לנדרוברים של הצבא הירדני.
הגשר אגב באמת ספג שתי פגיעות ישירות של פצצות חיל האוויר, שלא מוטטו אותו וגם לא ממש מונעות תנועה עליו, אבל כדי שהירדנים יבינו שאין לנו כוונה לחצות אותו, הכוונה במלחמת ששת הימים כמובן, חיל ההנדסה פוצץ את העליה לגשר מהצד הישראלי.
זה למה היינו צריכים את הסולם.
היה קצת מוזר לעלות לרכבים הירדנים עם החיילים הירדנים, אבל מה לא עושים בשביל חוויות בחיים.
נסענו למלון האמור, משהו כמו עשרים דקות מהגשר.
ים המלח מהצד הירדני נראה בדיוק אותו דבר כמו הצד הישראלי. שום דבר, חוץ ממים, סלעים ומלח. אין סימני חיים עד המלון.
המלון עצמו משתרע על שטח די גדול. שתי קומות, הכל עם טיח לבן. בריכות, מגרשי ספורט ובלי אף אורח או אזרח פרט לנו. כולם מסביב במדים.
דבר ראשון ארוחת בוקר.
שולחן באורך קילומטר, עם כורסאות, מלא אוכל. מעלינו תמונה של המלך בגודל על טבעי.
יותר מאוחר הסתבר שבכל חדר שנכנסו אליו יש תמונה של המלך. לפעמים לבד, לפעמים עם המלכה ולפעמים גם עם חלק מהילדים. אין תמונות אחרות.
למרות השעה המוקדמת יחסית, האוכל היה כבד ולא הפסיק לזרום פנימה.
התחיל להתעורר דיון כמה זה נחשב שאכלנו מספיק כדי לא להעליב את המארחים, אבל היו כמה כאלו שהצילו את כבוד המארחים ואכלו יפה.
בסיום האוכל כל אחד הלך למשימותיו.
היו כאלו שעסקו במהות, כמו על מה ידברו ומה יסכמו, שזה מעבר לרמת השכר שלי, אחרים הלכו לדון עם מקביליהם על דברים אחרים.
אותי עניין רק איפה אני מנחית את היסעור ואת היסעור החליפי, אם יהיה צורך בו ולכן ביקשתי שיסיעו אותנו לנקודת הנחיתה. יחד איתי נסעו בחור מאבטחת אישים ומישהו ממשרד ראש הממשלה עם שני קצינים ירדניים.
משטח הנחיתה נמצא כמה מאות מטרים צפונית למלון.
מדדתי את אורכו ורוחבו, בדקתי את הקושי של המשטח, כדי לוודא שהיסעור לא ישקע בנחיתה. היה לי קצת חשש מאבק ולכן ביקשתי שירטיבו את השטח במי מלח כדי שהאדמה תספיק להתייבש עד הנחיתה.
הירדנים הבינו את העניין וכבר כשחזרנו למלון ראיתי שהגיעה מיכלית שהתחילה בעבודה. צילמתי כמה תמונות של משטח הנחיתה והסביבה, ווידאתי שאין מכשולים קרובים כמו חוטי מתח וטלפון וזהו, סגרתי ענין.
לאחרים כנראה היו עניינים יותר קשים ולכן נאלצתי למצוא מה לעשות. לא חשבתי על כך מראש אז לא הבאתי ספר, ולקרוא עיתון בערבית אני לא יודע. נאלצתי ללכת לבריכה.
בחוץ קור כלבים ורוח, אז ברחתי פנימה וישבתי בלובי, להסתכל יותר טוב על התמונות של המלך.
גם בצהרים פוצצו אותנו באוכל, כמעט לא נגעתי בכלום, גם כי לא היה לי מקום וגם כי הטעמים היו משונים.
החברים המשיכו בדיונים ואני התחלתי להסתובב בגינת המלון. מנסה ללכת בצעדים קטנים ולאט כדי להעביר את הזמן.
כשכולם סיימו את ענייניהם, חזרנו כפי שבאנו, כשבדרך מזכיר לנו מי שמזכיר, שכל הסיפור חשאי לחלוטין ושיש להחתים את כל המעורבים במטה ובטייסת המבצעת על טפסי סודיות.
סביר. גורל השלום עם ירדן על כתפינו.
להזכיר לקוראים, השנה היא שנת 1994, טלפונים ניידים עוד לא יודעים לצלם, אין ווטסאפ ואין קישוריות.
אז בדרך חזרה, עוד אפילו לפני שעברנו את ירושלים אנחנו שומעים בחדשות שהיום נערכה פגישה היסטורית בין נציגי משרד ראש הממשלה וארמון המלך כהכנה לפגישה בין המלך לראש הממשלה.
לא ראינו ולא הרחנו עיתונאי מקילומטר, כולנו תודרכנו, אז רק תנחשו איך הידיעה יצאה החוצה.
ואם זה לא מספיק, אז ביום ראשון, תמונה שלנו מטפסים על הסולם מופיעה בעמוד הראשון בעיתון הנפוץ במדינה. רוצים לנחש מי צילם אותה?
אה, ואם זה מדאיג מישהו, אז ההטסה עברה בשלום ובלי בעיות והתקדמנו עוד צעד לקראת חתימת הסכם השלום עם ירדן שעליו אספר בהמשך.
סיפורים מהראש 
כתיבת תגובה