ביום שישי אני בדרך כלל קונה חלה קלועה, עם שומשום למעלה.

רציונאלית, אין סיבה שאקנה אותה מכיוון שהיא לא נאכלת במהלך השבוע, אלא אם כן יש בתפריט דג מרוקאי…

אני קונה את החלה בעיקר בשביל הזיכרון.

למדתי בתיכון בכפר הירוק. פנימייה. לכאורה מתקן כליאה סגור לנוער. טוב, הגזמתי קצת, אבל בעקרון לא היינו אמורים לצאת מהכפר למעט לחופשות בבית.

כשגדלנו קצת, בשביעית ומעלה נהגנו, הבנים, להתחפף מדי פעם בלילות חמישי כדי לחסוך קצת לדמי הכיס האישיים שלנו.

מה כבר אפשר לעשות למען המטרה הנעלה הזו ביום חמישי? ועוד בלילה?

מדור לדור בין תלמידי הכפר עברה הידיעה שמאפיות ביום חמישי הן שוק חופשי המשווע לכוח אדם זול ובלתי מיומן.

אי שם בשעה עשר, לאחר שעת כיבוי האורות הרשמית, כשמדריך הקבוצה עלה על משכבו לאחר שווידא שכולם בחדרים, יצאנו לשחר לטרף.

יצעדנו ברגל לאחת משתי המאפיות באזור. ״אחדות״ ברמת החייל, היום עומד שם בית החולים אסותא, או מאפיית ״ודש״ ברמת השרון, הקיימת עד היום ("ברמן", בלי לעשות פרסומת לאף אחד).

הדרישה לחלות קלועות ביום שישי היתה קיימת בעם ישראל משחר ההיסטוריה. מכונות קליעה לחלות היו רק בתכנון ופה אנחנו נכנסנו לתמונה.

בתור בנים שלא ממש התמחו לפני כן בקליעת צמות, היה פה אתגר לא פשוט. המזל הוא שבצק לא אפוי ניתן למיחזור בקלות. חמשת-ששת הניסיונות הראשונים לקליעה היו מסתיימים בדרך כלל בחלת פלונטר במקום חלה קלועה, שהייתה נזרקת בחזרה למערבל, עד שתפסנו את הפרנציפ – כל פעם הרצועה האמצעית עומדת והרצועה הצדדית נזרקת מעליה, פעם מימין ופעם משמאל. בסוף זה הצליח.

מי שבכל זאת גילה ידיים שמאליות הופנה לעבודה הדביקה של פיצוח ביצים למריחת החלות, לפני פיזור השומשום או הפרג.

אחת העבודות המאוסות במאפיה.

מושבים אותך מול פח אשפה שחור, עם ערמת תבניות ביצים בגובה שני מטר. תשבור את כולן, לתוך הפח.

תוך חמש דקות הידיים הופכות דביקות, לא כל הביצים נשברות כמו שאתה רוצה ועכשיו לך תשלה את הקליפות ממעמקי הפח. לטובת אוכלי החלות אפשר לציין כאן שהביצים האמורות ראו את תעלת ההטלה של התרנגולת לפני די הרבה זמן, והטריות מהן והלאה. וגם הריח לא משהו.

חוויה כזו בהחלט גורמת לבן אדם רצון להשתפר לפעם הבאה כדי לעבור את הסלקציה של אחראי קליעת החלות. והמורים עוד התפלאו למה אנחנו קולעים צמות מחבלים בזמן השיעורים. קשה באימונים קל בקרב.

הנחמה בעבודה במאפיה במשך שעות כל הלילה היתה הריח.

אין כמו ריח של לחם טרי שיוצא מהתנור בשביל להחזיק את הבן אדם ער כל הלילה. הכי משגע, אותי לפחות, היה הריח של הלחם השחור הפשוט, זה עם הקרום העבה בתחתית.

כבר שלושים שנה אני מחפש לחם אמיתי כזה בסופר. אין. מאות סוגי לחם, עם ובלי ובכל סגנון, אבל לחם פשוט ואותנטי של בני אדם נורמליים, אין למצוא.

בזריחה, הינו עושים מעשה סינדרלה וממהרים לשוב לכפר, כדי להגיע לפני אם הבית למיטה הקרה.

כמובן שלקחנו ציידה לדרך איזה לחם טרי אחד שחוסל עוד לפני שעברנו את מחצית הדרך.

זו עוד עבודה שאפשר להגדירה כסבירה עבור נערים צעירים.

.

.

מה שעדיין לא מובן לי היתה עבודת השמירה.

מפעם לפעם, היתה מגיעה שמועה שנדרשים שומרים ללילה בתחנת הכוח רידינג או בפי גלילות. לא יודע מי בדיוק החליט שם שלגיטימי שנערים בני שש עשרה וקצת ישמרו בלילה.

מילא ישמרו, אבל עם נשק אמיתי וכדורים חיים. אלוהים ישמור.

החזקנו מעצמנו מומחים לאחזקת נשק. עשינו שבוע בחוות הגדנ"ע בבאר אורה, עם רובים בלי נוקרים ומטווחים על יבש. מי יגיד לנו לא?

באנו, קיבלנו רובה צ׳כי עתיק עם חמישה כדורים ועלינו למגדלי השמירה.

לילה, חושך מצרים, אתה לבד במגדל שמירה, עם נשק, גם אם תצעק כשיגיע מחבל או משהו, אף אחד לא ישמע. ענין המפתח עצמאות.

רק שלהשאיר ילד סקרן עם נשק וכדורים, בלילה לבד, זה מתכון לוועדת חקירה. זה שאף אחד לא נהרג שם זה נס, לא יותר מזה.

הדבר היחיד שאני זוכר טוב מהזוועה הזו הוא שישבתי ברידינג במגדל שמירה מול הים, מנסה לקרוא את הספר ״אבא גוריו״ לאורו החולף של זרקור המגדלור בכניסה לנמל תל אביב. פלא שבבחינה בקושי גירדתי את הציון שבעים ועד היום אין לי מושג על מה מדובר בספר?

לפני כמה שבועות מצאתי את הספר אצל אמא שלי. ניסיתי לקרוא אותו בכדי לנסות להבין על מה מדובר בספר, אבל האור הרציף הפריע לי בקריאה.

צריך למצוא מגדלור בדחיפות.

.

.

הערה

חדי העיין יבחינו אולי במשהו מוזר בצילום כריכת הספר.

.

.

במקור, כתבתי ששם הספר הוא "אבא גוריון". חנן העיר לי ששם הספר הוא "אבא גוריו".

מרוב בושה אמרתי לעצמי שעכשיו אני חייב ללכת לקרוא את הספר מפאת כבודו של א. דה באלזאק.

מצאתי אותו בשנייה, כי רק לפי שבועיים הבאתי אותו הביתה מאמא שלי.

עינכם הרואות את שם הספר.

בבחינה מקרוב רואים שמישהו (אחותי, אחי או אני) טרח והוסיף ביד אמן את הנון הסופית.

עכשיו מגיעה השאלה הגדולה – האם תמיד חשבתי שזהו שמו של הספר או שזה נתקע לי בראש רק עכשיו כשפגשתי אותו מחדש?

לא יודע.

2 תגובות על 'עבודה עברית – 16.1.2024'

  1. לא העברתם קווים בלילה?
    והספר שלא קראת הוא אבא גוריו

    אהבתי

    1. אתה צודק כמובן לגבי שם הספר. תיקנתי תודה.
      אבל הנה קטע.
      מרוב בושה, אמרתי לעצמי שעכשיו (00:53) אני מוכרח לקרוא את הספר במיידי, פיצוי לבאלזאק.
      ומה אני רואה – על הכריכה כתוב שחור על גבי לבן "אבא גוריון".
      בחינה מעמיקה מראה שמישהו, אני, אחותי או אחי, שלמד עם הספר, טרח והוסיף את הנון הסופית ביד אמן.
      אז אני לא יודע אם השם השגוי נתקע לי אז בראש, או שזה מעכשיו, כשמצאתי את הספר, לפני כשבועיים.

      קווי השקיה העברנו רק בקיץ. לבושים בתחתונים בלבד….
      יום אחד גם על אכתוב בוודאי.

      תודה.

      אהבתי

כתוב תגובה לeyal shay לבטל